טל לוין, עכבר העיר

לרפאל אמרגו ולהקת הפלמנקו שלו היה את כל מה שצריך כדי להצליח לספק חווית מחול בלתי נשכחת. היה להם את פארק תמנע המרשים, שסלעיו הוארו בלילה ונראו כתפאורה מושלמת. היה להם מזג אוויר חלומי שכל תל אביבי מפנטז עליו – קריר ויבש. היה להם קהל שבוי, שהגיע במיוחד לסוף שבוע של מחול ותרבות במסגרת אירועי פאזה מורגנה של ישרוטל. יום קודם לכן הופיעו על אותה במה ממש הרקדנים הצעירים של אנסמבל בת שבע, בערב סוחף מיצירותיו של אוהד נהרין. למרבה הצער (וזהו אכן צער רב), בכל המקומות בהם יכול היה אמרגו לנצח, הוא הפסיד. מה שהוצג לקהל היה מופע פלמנקו "סטנדרטי" – כלומר קבוצה של נגנים וזמרים שביצעו מוזיקה חיה על הבמה, והיו בחלק מהזמן מלווים לרקדנים, ובחלק אחר מרכז המופע עצמו. קטעי המחול כללו דואטים, קטעים בקבוצות וסולואים, כשאמרגו מתפקד כסולן הראשי. אם כך, איפה ההפסד הגדול?פאזה מורגנה 2011 - כל הפרטיםערב לפני כן, לעומת זאת - בת שבע היו הדבר האמיתי

הבחירה במופע פלמנקו של להקה קטנה לבמה גדולה ומרשימה הוא פרובלמטי מראש. פארק תמנע בלע את הרקדנים, והיה רוב הזמן אטרקציה מעניינת יותר מהם. שנית, פלמנקו הוא ריקוד שההנאה מהצפייה בו מותנית באינטימיות שנוצרת בין המופיעים לקהל. האינטימיות היא תוצר של הניואנסים הקטנים שמרכיבים את הפלמנקו – ההבדל בין רקיעה אחת לשנייה, תנועות האגן, הגמישות של הטורסו, הדגשת החיבורים במפרק כפות הידיים וכמובן הבעות הפנים. כל אלה אפשריות לקליטה רק בטווח ראיה קרוב. אני מניחה שפרט לשורות הראשונות איש מהקהל לא הצליח להבחין בדקויות הביצוע ולכן החמיץ חלק משמעותי מערכו האמנותי של המופע.

סוף המדבר כשמחליטים להביא יצירה לבמה שכזו יש צורך גם להתאים את הכוריאוגרפיה. וזהו כבר ההפסד השלישי – משום שהלהקה של רפאל אמרגו הציגה פלמנקו בינוני בלבד, לא בהכרח מבחינת איכות הביצוע אלא מבחינת הכוריאוגרפיה. הקטעים לא היו קשורים לזה, לא מבחינה נושאית, לא מבחינה מוזיקלית ולא מבחינה אסתטית. כתוצאה מכך הערב היה חסר שיאים דרמטיים מצד אחד, אמנותיים מצד שני, ואפילו לא נאחז בקיטש – מהלך כמעט מתבקש כשרוקדים על במה שכזו. כל קטע לחוד גם כן לא ניחן באיזו הברקה, לא בקומפוזיציה ולא בביצוע. אמרגו שנחשב פרפורמר מהפנט לא הביא את הכריזמה שלו במזוודה למדבר. שוב, ייתכן ומי שישב בשורה החמישית יחלוק עליי, אבל בין כה וכה – רוב הקהל באמפי הגדול היה מרוחק מהרקדנים, מה שלא עזר לסולן כלל וכלל. מי שקצת האפילה עליו הייתה סולנית אחרת, שביצעה במשך כ-20 דקות דואט לרקדנית וזמר. בשמלה ירוקה ועם הרבה אש ברגליים היא הצליחה להחזיק את הקהל מרותק והמום נוכח ביצועיה. זוהי הוכחה לכך שסולן טוב מספיק יכול למשוך אליו את העיניים גם בתנאי צפייה לא אידיאלים.ומה עידן רייכל עשה בתוך כל זה? (צילום: יח"צ)כשמופע מפסיד בכל כך הרבה חזיתות, הרי שהוא גם נוחל מפלה בגזרת הקהל. לא היה צריך את הביקורת הזו בכדי לדעת שהצופים לא היו מרוצים מאמרגו. חצי שעה לפני סיום המופע כבר החלו רבים לנטוש את האמפי. עוד קודם לכן נשמעו צחקוקים, דיבורים ושאר רעשים שמקורם בחוסר הבנה או חוסר נוחות. היה זה מראה מביך, מקומם ובעיקר מצער.

רחוק להפליא ורצוץ להחריד לקראת סיום ביקש אמרגו את המיקרופון. הוא התחיל לדבר על החוויה המרגשת שבלרקוד על במה שכזו בישראל. באנגלית שבורה ניסה לספר את שעובר עליו באותו רגע, אך לא יצר משפטים ברורים במיוחד. זה כשלעצמו כמובן לא מאוד רלוונטי משום שאמרגו לא אמור לפטפט באנגלית רהוטה, ובוודאי לא נשפט על כך. אלא שהוא התעקש, למרות חוסר היכולת לדבר – להמשיך ולהמשיך לשוחח עם הקהל. ההתעקשות הזו היא במידה מסוימת התמצית (כבר אמרתי מצערת) של האירוע – מצד אחד מישהו שמדבר בשפה לא שלו, מצד שני אנשים שלא באמת יכולים להבין אותו. התעוררות קלה חלה כשאמרגו הזמין לבמה את הזמר עידן רייכל. ממה שהצלחתי להבין הרקדן שידך בין רייכל לבין זמרת בשם מריה טולדו, שתבצע שיר באלבומו החדש. ברגע של אלתור עלה רייכל אל הפסנתר והגיש ביחד עם טולדו את השיר המדובר. גם כאן לא נרשמה התרגשות.

 בכל זאת אי אפשר לדרוך לגמרי על אמרגו – ויש בי כבוד והערכה כלפי אמן שמחליט שמציג את מרכולתו מול קהל גדול כל כך. אדרבא, אם היה מופיע על במת סוזן דלל ייתכן מאוד שהייתי יכולה ליהנות ולהתרשם מהמופע כראוי. אבל אמרגו, קצת כמו דיוויד ברוזה, חשב שאם הוא כבר במדבר ויש גיטרה אפשר למשוך את ההצגה עוד ועוד.פאזה מורגנה 2011 - כל הפרטים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ