Rock the Ballet: ריקוד סיום בית ספר

טעמים רבים תיבלו את הכוריאוגרפיה של הנערים "הרעים של המחול" - ממחזמר, דרך קליפים ב-MTV ואפילו צ'יפנדיילס. ייתכן שבמלון באילת המוצר הזה היה מספק כאירוע-של-מחול, אבל על במת המשכן הוא נראה כמו בידור זול

טל לוין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

כל בית ספר לאמנויות או סטודיו למחול שמכבד את עצמו עורך בסוף השנה מופע שבו מציגים התלמידים (לרוב אלה התלמידות) את יכולתיהם. ובסופו של ערב שכזה, נוהגות הרקדניות מהשכבה הבוגרת להכין בעצמן ריקוד לסיום - פרידה חגיגית מהמורים, מהתלמידות האחרות וכו'. הבנות מחייכות, המוזיקה צוהלות והקהל שואג משמחה. לכולם ברור שלא מוצגת בפניהם יצירת אמנות מרעישה, ואף אחד מהיושבים בקהל גם לא מצפה לה.» הנערים הרעים של המחול - מועדי מופעעוד ביקורות מחול:» סשן: חווית צפייה מדיטטיבית» כמהין: קולבן דאנס מתענגת על הכאוס

על חוזה דומה, דומה מדי, חתמו אמש (חמישי) באי המשכן לאמנויות הבמה עם להקת הנערים הרעים של המחול, של הכוריאוגרף תומס רסטה. המופע "Rock the Ballet" היה למעשה ריקוד סיום אחד ארוך, עם מוזיקה צוהלת וקהל שואג משמחה. אבל לא רק מופע סיום. טעמים רבים תיבלו את הכוריאוגרפיה של רסטה - מחזמר, קליפים ב-MTV, סרטי ריקודים הוליוודים, תוכניות ריאליטי של ריקוד, צ'יפנדיילס וגם צוותי הוואי ובידור. ייתכן שאם הייתי מקבלת את המוצר הזה במלון באילת, הוא היה מספק כאירוע-של-מחול, אבל על במת המשכן הוא היה נראה כמו בידור זול.על מה הקהל בדיוק שואג? הנערים הרעים של המחול:"Rock the Ballet" מורכב משתי מערכות: הראשונה נקרא "Beatiful Day" על שם השיר של להקת U2, שגם חתם אותה. עוד השתלבו בפס קול - הבלאק איי פיז, לני קרביץ, ז'אק ברל ומריה קאלאס, ואם השילוב נשמע לכם כמו בדיחה של ננסי ברנדס, זה לא מקרי. כל קלישאות התנועה והרומנטיקה האמריקאית קובצו יחד, לכדי כוריאוגרפיה נטולת השראה שבוצעה על ידי רקדנים נטולי כריזמה. אל ששת הרקדנים הגברים הצטרפה רקדנית אחת - ג'ורדן לומברדי, שנראתה ורקדה כמו אחת הניצבות בסרטי "מעודדות צמודות". לזכותה יאמר שהיא רקדנית חזקה מאוד מבחינה טכנית, מסתובבת בדיוק רב וגמישה להפליא, אל כל אלה לא הפכו אותה למעניינת, אלא מקסימום לחיננית.

ייתכן שרסטה ביקש לתפור נרטיב למערכה הזאת, אולי משהו שקשור לזוג אוהבים שנפרד וחוזר זה לזרועות זו. לכן תמוהה מאוד הבחירה (באחת הסצינות) להשתמש בבובות גומי עירומות, על רקע האריה בה שרה כרמן L'amour est un oiseau - "האבה היא ציפור מרדנית, שאיש לא יוכל לאלף". גם ההחלטה להשתמש ב"אל תעזבי אותי" של ז'אק ברל הייתה נפילה (או יותר נכון התרסקות) אל מחוזות הקיטש.יש גבול דק בין מחול לקרקס. "הנערים הרעים של המחול" (צילום: יח"צ)

המערכה השנייה כבר הייתה נעימה יותר לחך, בעיקר בגלל שילוב מנצח בין שירים של מייקל ג'קסון, פרינס וקווין. הרקדנים הפגינו יכולות וירטואוזיות ממש, והכוריאוגרפיה עשתה כבוד למורשת הג'קסונית. אבל במופעים שכאלה הגבול בין ריקוד להתעמלות אמנותית, שלא לומר קרקס, הוא דק ביותר. "הנערים הרעים של המחול" (אגב, שם מיושן להחריד) לא רק פסעו עליו, הם לא השאירו ממנו זכר. גלגלונים, עמידות ידיים ושאר צוקהרות, כל אלה אולי הוציאו מהקהל מחיאות כפיים סוערות, אבל גם הבהירו שכמו אותן בוגרות י"ב שעולות לריקוד האחרון שלהן, רסטה והחבר'ה שלו רק באו לעשות כיף. לראייה, את המופע חתמו ששת הגברברים נטולי חולצה ונוטפי זיעה, מה שעורר את הנשים בקהל לצרוחה מאושר.» הנערים הרעים של המחול - 2-5 בנובמבר, המשכן לאמנויות הבמה תל אביב, 7 בנובמבר, אודיטוריום חיפה, 8 בנובמבר, המשכן לאמנויות הבמה באר שבע

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ