לה טרוויאטה: לא אופרה, וגם לא בלט מוצלח

ב"לה טרוויאטה" של אורלזאגה, החל מהבחירות האמנותיות, מהתפאורה, דרך התלבושות ועד הכוריאוגרפיה, לא נוסף שום רובד חדש או שונה לסיפור. התוצאה הייתה אופרה שהזמרים שבה רקדו על נעלי פוינט

טל לוין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

בלט קלאסי היא אמנות לא הוגנת בעליל. לא הוגנת כי אין בה אפשרות להפוך טעות ליצירה, וכל שגיאה ברורה ומונחת על השולחן. המערכה הראשונה של הבלט לה טרוויאטה הייתה הוכחה ניצחת לתכונה הזאת. המפגש בין הכוריאוגרפיה של אינאקי אורלזאגה והביצוע של רקדני בלט קונסיירטו נראה בחלק זה יותר כמו תאונת דרכים מאשר דו שיח אמנותי. זה התחיל במקהלת הרקדנים שהייתה לא אחידה ברמתה, והציגה קטעי אוניסונו מלאים בטעויות קטנות וחוסר תיאום בין הרקדנים. זה המשיך עם הרמות בהן הרקדנים המרימים כמעט קרסו תחת הרקדניות, וזה הגיע עד לסולנית אליאנה פיגוורה, שלמרות רגליה החזקות, פלג גופה העליון היה נוקשה ותנועותיה היו כבדות. » לה טרוויאטה  הבלט - מועדי מופעעוד ביקורות מחול:» סשן: חווית צפייה מדיטטיבית» מאנא: החומר ממנו עשויות קלאסיקותאורלזאגה, שגם משתתף בבלט בתפקיד הראשי (אלפרדו), השתמש במוזיקה של ורדי, והלך כמעט יד ביד עם הסיפור האופראי. ויולטה היא לפי התוכנית "אישה שמורה מפורסמת" (שזאת כנראה לשון נקייה לזונה), שמתאהבת באלפרדו. הם עוזבים יחד את פריז, אך נתקלים בלחצי החברה כאשר אביו של אלפרדו מגיע לביתם בטענה שויולטה פוגעת בעתיד ילדיו. זוהי גם הסצנה החלשה ביותר בכוריאוגרפיה, ומורכבת מג'סטות כמעט מביכות, שמנסות ללא הצלחה להציג את האב הנוקשה. ויולטה שבה לפריז ולחייה הקודמים, עד שאלפרדו מתפרץ למסיבה כדי לנקום בה על העזיבה. הסיום, איך לא, טרגי במיוחד. תאונת דרכים. לה טרוויאטה:המערכה השנייה הייתה ללא ספק טובה בהרבה מהראשונה. תמונת הפתיחה הביאה אל האווירה האירופאית והמנומנמת-משהו קצת קצב ורוח דרום-אמריקאית. גם הרקדנים התעוררו לחיים, והדמויות הפכו מלאות צבע, סגנון ואופי. מרקוס בסרה כטוראדור הראשי היה זריז, מרשים ותיאטרלי מאוד. התמונה השנייה, שבסופה (זהירות ספויילר) ויולטה מתה, מתחילה עם סולו עדין ומיוחד של רקדנית בת דמותה, שמגלמת את המוות המתקרב. תנועות חדות, מהירות ובעיקר ביצוע מרהיב של רקדנית גמישה וחזקה, הפכו את התמונה למצמיתה ממש. לכאורה "לה טרוויאטה" הוא סיפור על אהבה מוחמצת, ועל ניסיון לנצח את הנסיבות החברתיות. אבל הדרמה המעניינת ביותר שלו היא דמותה של ויולטה, שחייה לפני שהכירה את אלפרדו ייצגו את האפשרות היחידה של אישה בתקופה ההיא להיות עצמאית – להפוך לזונה. האהבה שלה לאלפרדו לא הייתה בפשטות בריחה מהחיים הקשים, אלא קונפליקט של ממש בין הרצון לאהוב ולהתמסר לבין התשוקה לעצמאות. את הדרמה הזאת החמיץ אורלזאגה ובגדול, ויצר ויולטה שברירית, שברירית מדי. ככלל, הבחירות האמנותיות, מהתפאורה, דרך התלבושות ועד הכוריאוגרפיה עצמה, אורלזאגה לא הוסיף שום רובד חדש או שונה לסיפור. התוצאה הייתה אופרה שהזמרים שבה רקדו על נעלי פוינט, ולא בלט שהרקדנים שלו זימרו דרך גופם. אווירה אירופאית ומנומנמת-משהו. "לה טרוויאטה - הבלט" (צילום: יח"צ)

» לה טרוויאטה  הבלט - ג', ה'-שבת, המשכן לאמנויות הבמה תל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ