סשן: חווית צפייה מדיטטיבית

ביצירה החדשה-ישנה של בת שבע, נהרין מצליח לפרק את המושגים הבסיסיים של יצירת מחול – ללא התחלה, אמצע, סוף או עלילה ברורה

טל לוין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

הבחירה של להקת בת שבע לפתוח את עונת המופעים החדשה שלה עם שדה 21 וסשן – שניהם של אוהד נהרין, מקפלת בתוכה הצהרה, שגם אם לא מודעת, יש בה מגמה מעניינת. שתי היצירות מספקות הרבה מאוד מקום לרקדנים כאמנים יוצרים, אך בד בבד מוכיחות את אחיזתה החזקה של השפה הנהרינית בלהקה. בשני המקרים נהרין מעורר את השאלה על מקומו של הכוריאוגרף בתוך היצירה, עד כמה הוא אכן האוטר השולט לגמרי בהכל, ובאיזו מידה – אם בכלל היא קיימת – מביאים הרקדנים את עצמם לביטוי?» סשן - מועדי מופעעוד ביקורות מחול:» מאנא: החומר ממנו עשויות קלאסיקות» Black Fairytale: כאב והשראה גם יחד"סשן" היא למעשה לא יצירה חדשה, אלא מסגרת שבה מוזמנים הרקדנים – במשך שעה ורבע לערך – להיכנס לבמה ולבצע כל קטע שירצו מהרפרטואר של נהרין. הקונסטלציה שבה יבוצעו הקטעים, הקצב, אנסמבל הרקדנים, הכיוון – כל אלה נשלטים על ידם. גם המוזיקה, ערבוב של קטעים מתוך היצירות וגם סגמנטים חדשים ומחודשים של סאונד, אינה קבועה. הדי ג'יי הוא היחיד שיודע מה יושמע, כאשר בכל ערב זוהי תרכובת אחרת של קטעים, שלא הרקדנים ולא הכוריאוגרף שולטים בסדרם. המחויבות היחידה של המשתתפים היא להיות קשובים לחלל, אחד לשני, לאנרגיה שנוצרת כתוצאה מהמפגשים המקריים ומהקהל המתחלף. בישראל הועלתה "סשן" בסטודיו ורדה של הלהקה, כך שהבמה מוקפת בכיסאות, וכל צלע יכולה לשמש כחזית. לא הרקדנים ולא הכוריאוגרף שולטים בסדר הדברים. "סשן" (צילום: גדי דגון)מי שבקיא ברפרטואר של נהרין ירגיש ב"סשן" מאוד בנוח. ההצבה המחודשת של קטעים מוכרים מאירה את הכוריאוגרפיה באור אחר, וכמעט משיבה אותם למצבם הגולמי, הראשוני – של תנועה נקייה. עבור מי שנפגש עם השפה לראשונה, עלולה העבודה להיות מעט אינטנסיבית, והעדר הנרטיב המובנה, שבמסגרתו יש בדרך כלל קטעים פשוטים ומנחמים יותר, מקשה על עיכול של כל ההתרחשויות. מטבע הדברים, כאשר אין תכנון, ישנם גם רגעים חלשים ומייגעים יותר, שעבודת עריכה נכונה הייתה יכולה לנקות אותם.

כאמור, המשקל הרב שניתן לרקדנים ב"סשן" (כמו גם ב"שדה 21" שמוגדרת כיצירה בשיתוף הרקדנים), מעלה תהיות על עמדתו של הכוריאוגרף. מצד אחד החופש לאלתר ולבחור, חופש שמאפשר בסופו של יום העמדה של יצירה שאין בה כוריאוגרפיה חדשה, מדגיש את חשיבותה של השפה התנועתית ככלי שנוכחותו של הכוריאוגרף לא נחוצה כדי להשתמש בו. לאחר שהדביק אותם בוירוס שלו, נהרין אינו יוצר במובן המקובל של המילה. מצד שני, דווקא העובדה שמדובר רק בקטעים שיצר נהרין (ולא למשל מתוך כלל הרפרטואר של בת שבע ב-20 האחרונות – כולל העבודות של שרון אייל) מדגישה את השפעתו הטוטאלית כמעט של הכוריאוגרף על הלהקה. זהו עולם נהריני לגמרי, שבו יש שפה אחת שבה מותר לדבר. נהרין הדביק את הרקדנים בוירוס. "סשן" (צילום: גדי דגון)היופי ב"סשן" הוא בדיוק חוסר היכולת להכריע בין שתי האפשרויות האלה, שהופך את הבמה לזירת מאבק של ממש. בכל מקרה נהרין מצליח לפרק את המושגים הבסיסיים של יצירת מחול – ללא התחלה, אמצע, סוף או עלילה ברורה. אם מתמסרים למאבק הזה, הופכת חווית הצפייה למדיטטיבית כמעט. זוהי גם הזדמנות נפלאה לצפות בהרכב החדש של הלהקה, לאחר שעזבו אותה כמה וכמה רקדנים. לצד רקדנים ותיקים ונפלאים כמו אייר אלעזרא, יערה מוזס ואיאן רובינסון, בלטו גם ניצן רסלר, וילאם ברי ועומרי דרומלביץ' שעלו מהאנסמבל, וסטפני אמוראו ואוסקר ראמוס – שהגיעו ישירות לבת שבע מלהקות אחרות. » סשן - 26-27 באוקטובר, סוזן דלל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ