אלווין איילי: נשענים על כוחה של הקלאסיקה

בסוף הערב הרקדנים של איילי ביצעו את "Revelations" – ה-יצירה של הלהקה, שכל פעם שרואים אותה עוברת צמרמורת דקה בעורף. אבל לא בטוח שמה שקדם לסיום המהולל שווה את קריאות ההתלהבות של הקהל

טל לוין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

היה לי פעם מורה לבלט קלאסי, שניסה להסביר לכל התלמידות מה הדבר הכי חשוב כשמבצעים פירואט (סיבוב על רגל אחת). "התנופה?" שאלנו, "או אולי החזקת הבטן? הרגל התומכת?". "לא!" פסק המורה בנחרצות, "מה שהכי חשוב בפירואט הוא הסיום שלו". כולנו הסתכלנו עליו בעיניים המומות – "הסיום?" – "כן, הסיום", ענה, "הסיום זה הדבר היחיד שזוכרים מהפירואט". בסוף המופע הראשון של להקת אלווין איילי בתל אביב, כשעמד כל הקהל במשכן לאמנויות הבמה על רגליו, נראה היה שעיקרון ה"סיום הטוב" עובד לא רק בפירואטים. הרקדנים היפים של איילי ביצעו את "Revelations" – ה-יצירה של הלהקה, שמככבת כמעט בכל אחד מסיבובי ההופעות שלה, ומוצבת בשגרה בסופו של כל ערב. אבל האם מה שקדם לסיום המהולל שווה את התלהבות הקהל? התשובה לשאלה הזאת היא קצת יותר מסובכת, והרבה פחות חד משמעית. » אלווין איילי בישראל - מועדי מופע» הברק אובמה של המחול» גלן סימס: לרקוד עם שחור בעינייםתוכנית א' (הלהקה מציגה שתי תוכניות בישראל, שמורכבות כל אחת ממופעים שונים) מכילה את "Arden Court" של פול טיילור בתפקיד המנה הראשונה. זוהי בחירה שאין דרך אחרת להגדיר אותה אלא כמשונה. טיילור הוא כוריאוגרף שקורות המחול המודרני רשומים בתולדות חייו, ומהבהבים ביצירותיו (עשרות אם לא מאות). היצירה הספציפית הזאת מ-1981 מציינת את אחת מהתחנות הללו – בה הבלט הקלאסי עדיין נכח היטב בטכניקה ובהשראה לקומפוזיציה. פרח ורוד גדול מוקרן על המסך האחורי, מגדר את הבמה כמעין חצר מלכותית, שבה משתעשעים יחד מלכים ונסיכות, בני אצולה ועבדים, מחזרים ואהובותיהן הענוגות. טיילור שזר אינספור קטעים של "פטיט-אלגרו", כלומר של קפיצות קטנות ומהירות, שמחייבות עבודת רגליים סופר מדויקת וחדה. וכאן גם מגיע החלק המשונה, מפני שבין כל היכולות הטכניות המופלאות של רקדני אלווין איילי, אי אפשר למנות כפות רגליים מתוחות וזריזות. התוצאה הייתה סצנות שלמות מלאות בלכלוכים טכניים, ברכיים לא ישרות, טעויות בקצב וכו'. מוזגים לכל רעידה המון נשמה. אלווין איילי (צילום: יח"צ)בחירת יצירה קלאסית כל כך ללהקה שאיכויותיה הפיזיות דווקא מאתגרות את הבלט המסורתי, אמורה מצד אחד להטעין משמעות חדשה ומעניינת ליצירה, ומצד שני להחמיא לרקדנים ולאפשר להם להבליט אספקטים שונים של יכולותיהם. במקרה של "Arden Court" העבודה הפסידה בשתי החזיתות, וגם אם היו בה חלקים מרשימים וזרימה נעימה, היא לא התרוממה לאן שהייתה יכולה להתרומם. העבודה השנייה בתוכנית כבר הייתה פנייה של 180 מעלות מהקיפוצים הטיילורים. הכוריאוגרפיה של רני האריס, יוצר שעוסק בהיפ הופ, העבירה את הרקדנים לעולם שקולו קצב. האריס השכיל שלא להפוך את הבמה לקליפ של MTV, אבל יחד עם זאת העניק את התחושה כאילו נקלענו במקרה למסיבה שארגנו אנשי אלווין איילי, שבה הרקדנים מנצלים כמה דקות של פנאי כדי להשתולל וליהנות מהתנועה. המוזיקה (דניס פרר, רפאל זבייה) הדגישה את הגרוב בגופם של חברי הלהקה, שמצידם מזגו לכל רעידה ורקיעה המון נשמה. הבעיה היחידה עם היצירה הייתה שהטמפו הגבוה שלה נשמר לכל אורכה, ובאופן אירוני יצר תחושה מעט מונוטונית. ואז הגיעה "Revelations", אותה מאסטרפיס מפורסמת, שכל פעם שרואים אותה עוברת צמרמורת דקה בעורף. זוהי כנראה התחושה הבלתי נמנעת של צפייה ביצירת אמנות, שמלכדת בדיוק רב כל כך קומפוזיציה והיסטוריה. אפשר רק לאחל ללהקת אלווין איילי שתצליח לייצר עוד כאלה, או לכל הפחות שלא תפסיק לנסות. ואז הגיעה "Revelations". להקת המחול של אלווין איילי (צילום: יח"צ)» להקת המחול של אלווין איילי - 3-6 באוקטובר, המשכן לאמנויות הבמה תל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ