טל לוין, עכבר העיר
טל לוין, עכבר העיר

"ומה מתקינים תחילה, האם את הכלי או את האור; האם השמש קודמת למלא אורה החסר של הלבנה, או שמא דווקא חסרון הלבנה יוצר לה כלי להשראה?"

הציטוט שלקוח מתוך ספר הזוהר הוא המוטו של מאנא, יצירה ישנה-חדשה של הכוריאוגרפית נועה ורטהיים ולהקת ורטיגו. ורטהיים מבקשת (לדבריה) לחקור את תנועת המטוטלת בין שורה של ניגודים, המשמשים כבסיס לחיינו – יש/אין, זכרי/נקבי, חסר/מלא וכן הלאה. את החקירה שלה היא עורכת באמצעות שורה של סמלים גרפיים ותרבותיים, שמייצרים ומדגישים בכל רגע את האופן שבו הניגודים הללו (ואחרים) מספקים מצד אחד פשר ומשמעות, אבל טומנים בחובם פוטנציאלים מאיימים של אלימות ודיכוי, מצד שני. » מאנא - כל הפרטים» נועה ורטהיים: "ההשראה היא כמו טריפ"» עידו תדמור: "אומרים שאני פנאט ומוקצן"במובנים רבים זוהי העבודה הכי אוטוביוגרפית של ורטהיים שראיתי, ויש בה, לצד אותו מחקר אסתטי-פילוסופי, גם את קיצור תולדותיה של הכוריאוגרפית. הפתיחה בדואט של שני גברים לבושים שחורים, על רקע של בית ורצפה לבנים. זהו כבר ניגוד ראשון, כשתנועותיהם העגולות והזורמות מובחנות מהקווים הישרים ומהצורה המרובעת של הבית. במהרה מתברר שהבגדים השחורים אינם בחירה סתמית, כשמצטרפות אליהן גם רקדניות עם שמלות ארוכות ומטפחות ראש. ורטהיים, שנולדה וגדלה בבית דתי, מצרפת יחד שני עולמות שלכאורה יש ביניהם (וכאן הניגוד השני) פער בלתי ניתן לגישור. את הניגוד השלישי סיפקה אמי וילונסקי, שרקדה על קצות האצבעות עם בלון שחור קשור לכתפיה. כל מי שבילתה אפילו שעה אחת בשיעור בלט מכירה את המטאפורה השגורה בפי מורות, שדורשות מהתלמידות הצעירות לדמיין בלון שמושך אותן מהכתפיים למעלה-למעלה. היציבות של הבית ושל הנשים בשמלות הכבדות מהסצנה הקודמות, הן ההיפוך (לכאורה) של הרקדנית שרק רוצה לרחף באוויר.

"מאנא" היא יצירה חמה וסוחפת. ורטהיים השתמשה בה באלמנטים וג'סטות שכבר הפכו לסימן ההיכר שלה – קונטקט-אימפרוביזציה, עבודה רבה על הברכיים, תנועות בהשראת אומנויות לחימה בכלל וקפוארה בפרט, הרמות הרפתקניות וחיבורים טכניים מסובכים. יחד עם זאת, לורטהיים יש כישרון מרהיב להפוך כל תנועה להגיונית, טבעית-כמעט, כאילו הריקוד היא פעולה פשוטה של נשימה ושאיפה. כתוצאה מכך נוצר רושם של  עבודה מאופקת, צנועה אפילו, שאין בה שמץ של פלצנות או פוזה.

בגלל ולמרות כל אלה, בלטו גם כמה נקודות חלשות. הראשונה היא התלבושות ובעיקר אלה של הגברים, שבלעו ולעיתים אף מחקו חלק מאיכות התנועה של הרקדנים. השמלות הכבדות והצבעים הדהויים לא הבליטו ולא החמיאו לביצוע. ואם כבר ביצוע, שמונת חברי הנבחרת של "ורטיגו" היו לא אחידים ברמתם. בלטו לטובה שון אולס, אייל ויזנר וניצן מרגליות, שהצליחו להישאר קלילים ואלגנטיים גם ברצף תנועות מהיר ומורכב. ועם זאת, ל"ורטיגו" חסרה רקדנית כמו רינה ורטהיים, שעד כה הייתה חלק מהקאסט של "מאנא". היכולת הטכנית הגבוהה והכריזמה – מתנה שאין כנראה דרך ללמוד – הופכים את ורטהיים לאחת הרקדניות הנפלאות בהיסטוריה הקצרה של המחול הישראלי. בהקשר הזה אפשר רק להתנחם במחשבה שגם אם רקדנים צריכים בסופו של דבר לפרוש מהבמה, הרי ש"מאנא" היא בהחלט יצירה ללא גיל, שיום אחד עוד תהפוך לקלאסיקה. 

ל"ורטיגו" חסרה רקדנית כמו רינה ורטהיים. "מאנא" (צילום: גדי דגון)

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ