אותלו: בלט ירושלים ביצירה מרעננת ומפתיעה

העיבוד שמעלה בלט ירושלים ל"אותלו" משאיר את הדרמה חיה ומבעבעת לכל אורך המופע, והרקדנים, שנראים וזזים כמו רקדני מודרני, מעניקים לכוריאוגרפיה הקלאסית רובד נוסף, עדכני ולא שגרתי

טל לוין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

לא קל להיות רקדן בלט קלאסי. עוד יותר קשה להיות רקדן בלט קלאסי בישראל, שבה לא נדרשות אפילו כל האצבעות ביד אחת כדי למנות את מספר הלהקות הפעילות בז'אנר. לכן הבחירה של בלט ירושלים להמשיך ולתחזק רפרטואר שמבוסס על הבלט הקלאסי מעוררת הרבה עניין. ביום ראשון ירדה הלהקה מעיר הקודש לסוזן דלל כדי להציג את אותלו, פרשנות מודרנית לטרגדיה השקספירית. הכוריאוגרפיה של מרינה קסלר הועלתה לראשונה ב-2010 בבית האופרה הלאומי של אסטוניה. קסלר יצרה עלילה סוחפת, שעוקבת בנאמנות אחר הנרטיב של שייקספיר, כמו גם אחר עיצוב הדמויות המקורי. את השינויים והטאץ' האישי סיפקה באמצעות שפה תנועתית, שעושה שימוש בטכניקה הקלאסית מצד אחד, ובג'סטות מהמחול המודרני מצד שני. השילוב המיוחד השאיר את הדרמה חיה ומבעבעת לכל אורך המופע, ואפשר גם להישאב פנימה אל תוך הסיפור וגם ליהנות מהריחוק ומהמלכותיות המאפיינים את הבלט.

» אותלו - כל הפרטים» מחולוהט 2012 - כל הפרטים במרכז העלילה עומד אותלו, אציל מורי כהה עור (מיכאל שניידר המצויין) שמתאהב בדסדמונה היפהפייה (קרן נוטיק). יאגו השליש, שמקנא בהצלחתו של אותלו, משכנע את האחרון שאהובתו בגדה בו. המזימה מצליחה, ואותלו הזועם הורג את דזדמונה, על אף ניסיונותיה להוכיח את חפותה. בסיום, חרף נצחונו על אותלו, מוסר עצמו יאגו להמון שקובע את עונשו. קסלר בחרה באותלו מאופק, קר כמעט, שגם ברגעי הנקם והכעס הגדולים שלו לא מאבד את עשתונותיו. שניידר מגלם היטב את האציל הגאה, שכבודו חשוב לו מעל לכל.

עוד במדור מחול:» בלט ברזיל: כמו הצגת תיאטרון טובה» יורם כרמי: "הרגליים עדיין עולות גבוה, אבל אני במקום אחר"» סיפורי קודמכל: רמי באר מכוון ולא פוגע» הדבר החם הבא: יוצרות חדשות במחולוהטהלכלוכים הקטנים לא פגמו בחוויית הצפייה. "אותלו" (צילום: סרגי דמיאנצ'וק)צריך לציין לשבח את רקדני בלט ירושלים, שניכר שהתחברו לסיפור ולקומפוזיציה, והפגינו יכולות דרמטיות מעניינות. אמנם כפות הרגליים לא היו מתוחות מספיק אצל כולם, כמה מהרקדניות לא קפצו בקלות הנדרשת, וה-turn-out לא היה מושלם, ויחד עם זאת גם הלכלוכים הקטנים לא פגמו בחוויית הצפייה. להפך, נדמה שדווקא הרקדנים, שנראו וזזו כמו רקדני מודרני, העניקו לכוריאוגרפיה הקלאסית רובד נוסף, עדכני ולא שגרתי. קרן נוטיק בתפקיד דסדמונה הייתה בחירה נכונה של רקדנית בעלת טכניקה גבוהה, גמישות ותנועה יפה של פלג הגוף העליון. החולשה שלה הייתה דווקא ביכולות התיאטרליות, כאשר הבעות הפנים שלה נעו בין חיוך רחב או ייסורים קשים, גם במקומות בהם נדרשו ניואנסים מעודנים יותר. המוזיקה של ארבו פארט הייתה חלק בלתי נפרד מלהקת הרקדנים, ועטפה את הכוריאוגרפיה בפאתוס הדרוש. אהיל ענק שהותקן במרכז הבמה, ושימש כמעין אפיריון מתרומם של מיטה, חילק את המרחב בהתאם להתפתחות בסיפור. אבל סצנות האהבה שהתרחשו בין גבולותיו היו לטעמי בוטות מדי, ולעיתים אף גלשו לפסים מביכים. כאשר המוזיקה והעלילה מלאות עוצמה ודרמה, אין צורך במחוות מפורשות כל כך לשם העברת המסר. באותו הקשר, התלבושות של הנשים היו גם הן צעקניות שלא לצורך. אבל כל אלה הם – כאמור – לכלוכים קטנים. "אותלו" של בלט ירושלים היא יצירה מרעננת ומפתיעה, שאפשר רק לשמוח שלהקה ישראלית מבצעת אותה. » אותלו - כל הפרטים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ