סוף סופה בוא: יסמין גודר מפנה עורף לקהל

עבודת המחול החדשה של יסמין גודר היא מעניינת ויצירתית מאוד, אבל שוכחת פעמים רבות לתקשר עם הצופים

טל לוין, עכבר העיר אונליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר אונליין

אם היה צריך להצביע על מקום שרחוק שנות אור משידור גמר היפה והחנון אמש (שלישי), היה זה כנראה אולם המופעים בסוזן דלל. ולא סתם האולם, אלא על מופע הבכורה של סוף סופה בוא (Storm and come), עבודה חדשה של הכוריאוגרפית יסמין גודר. המרחק קשור לא רק בעובדה הברורה כי מדובר במדיומים שונים. הוא מסומן במקום בו האחד מנסה להתחנף ולמשוך אליו את הקהל בכל מחיר, בעוד השני, למעשה, מפנה לו עורף. כך, מהדקות הראשונות, ניכר כי היוצרת לא מעוניינת לספק לצופה עבודה קלה. הכוריאוגרפיה שרקחה גודר, קצת כמו פס הקול שלה, אינה כוללת אף רגע מלודי בתוכה. בשום קטע מהעבודה לא מבצעים יחד הרקדנים את אותן התנועות, או נעים בקצב אחיד. קומפוזיציה שכזו, לא מאפשרת למתבונן בה לנוח, להתמסר לקיטש או לרגע שבו יבין את המתרחש.

סוף סופה בוא - כל הפרטים

בתוכניה מתואר המופע כניסיון לעמוד על המתח שבין היחיד, האינדיבידואל, הפרטי, לבין הרצון להיבלע אל תוך אחד גדול, כללי, קבוצתי. זהו ללא ספק מתח מעניין, גם אם קלישאתי במובנים רבים, שמרתק לחקור אותו באמצעות מחול. כל אחד מהרקדנים מתחיל את המופע כבודד, ועד מהרה נאלץ להתמודד עם המשיכה העזה אל "הביחד". זוהי משיכה מתעתעת כמובן, משום שלפי גודר, הכניסה אל הזוג או הקבוצה, כרוכה בביטול זהותו של היחיד. הגם שביטול זה הוא לעיתים מענג, משעשע ואחרי הכל מסעיר, הוא גם מסוכן, מאיים וחודרני. האינדיבידואליות, מנגד, גם היא לא גן של שושנים. אדרבא, היא כואבת, חסרת אונים וחסרת מנוחה. פס הקול שעוטף את העבודה מורכב מסאונד של סופה, בהתהוותה, בגוויעתה ובשיא כוחה. לעיתים היא חורקת, פעמים אחרות מרשרשת בכל העובר בדרכה, אבל על פי רוב היא מאיימת לפרוץ, מבעבעת מתחת לפני השטח.

הבחירות הללו, יכולות להתפרש כאקט אמיץ מאוד, משום שהכי קל להעמיד כוריאוגרפיה פשוטה ונגישה. הרצון לספק שעה מאתגרת שכזו, הוא אמירה מצידה של גודר על מחויבותה לתהליך האמנותי והיצירתי האישי שלה. בד בבד, דווקא אותה הפניית עורף יכולה להותיר אחריה פצועים בשטח. במובן זה "סוף סופה בוא" היה נראה ברובו כתרגיל פנימי שיצרו הכוריאוגרפית ורקדניה (שגם מוגדרים בתכניה כרקדנים-יוצרים). גם כשהיו רגעים בהם ברור היה שהתנועות תוכננו עד תום, נראה היה המופע כאוסף של קטעים מאולתרים, שנוצרו במסגרת קונטקט-אימפרוביזציה בסטודיו. חוסר התעניינות שכזה בהנאה של הצופה, יכול להתפרש אפוא גם כניתוק אמנותי.

מה שלא עזר לפרשנות הראשונה מבין השתיים היה התלבושות והמראה הכללי של הרקדנים. הבחירות של המעצבת מיכל בסעד היו בפשטות משונות. המכנסיים עם הגזרה הגבוהה, והבד בעל מראה הקטיפה שבחרה לא עשו טוב לרקדניות. מעבר לכך, כל הלוק היה נראה כאילו הוכנסנו לתוך חדר החזרות. גם השיער המפוזר, שהיה אמור (כנראה) להיות חלק מהאופי הסוער של הכוריאוגרפיה, השלים מראה שהיה מרושל. הבמה הלבנה והריקה, התאורה המינימלית, כל אלה שלחו את העין להתבונן רק בתנועה. וכשזו לא מניחה אפילו רגע אחד של התמסרות, נותר הכל אמורפי מאוד, אבסטרקטי מדי, חסר פואנטה.

אז נכון, לא כל מופע צריך לספק לצופה שלו קתרזיס. בוודאי שלא כל מופע מחול. עדיין, הויתור המוחלט של גודר על הנרטיב, הותיר אותי ללא זיכרון מהמופע. למעשה, ל"סוף סופה בוא" אין התחלה, אמצע, סוף, או כל שלב אחר. גם אם הרקדנים (הנפלאים, באמת) מבצעים היטב את הכל, ומסורים לתנועה, אין רגע אחד שבו הם סוחפים פנימה, אל תוך פנטזיה אחרת. או במילים אחרות, אי אפשר היה להתרגש. בהיעדר רגש, נותרנו עם הטקסט האינטלקטואלי, וזה הרי, אפשר לקרוא בספרים. סוף סופה בוא - כל הפרטים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ