הגבול בין קיטש לאמנות גבוהה

ב"אנאפזה" שבר אוהד נהרין את הקיר בין הרקדנים לקהל. ב"פורו", יצירתו החדשה, הוא חוזר לשבור גם את מה שנשאר מרצף הזמן

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עדי עוז, עכבר העיר ת"א

לכל מופע יש טקס שמתחיל כבר בכניסה. בהתחלה האנשים נשטפים מהרחוב, נכנסים מהעולם אל האולם בסמול טוק אגבי, חוזרים בקול על מספרי הכיסא והשורה שניתנו להם באקראי. זה אזור הדמדומים, ועכשיו צריך לסמן קו גבול, ליצור איזו הפרדה ברורה בין החיים לבמה, בין קודש לחול. אז מכבים את האורות ומבקשים שנכבה את המכשיר, ואנחנו מצייתים ומתמתחים ומישירים מבט קדימה, מוכנים להפוך להיות קהל.עכשיו תורם.שירגשו אותנו, או יצחיקו, או לפחות יניחו לפנינו נחמה אסתטית ראויה כדי שנוכל לרגע באמת להיות קהל בהצגה ולא סתם שחקנים במציאות חסרת תוחלת. עד שגם זה נגמר, ואז האור עולה, וההשתחוות (כלומר קידה, שבמחול תמיד נמתחת מעבר ליכולות כף היד) מסמנת שוב את אזור הדמדומים, ואנחנו קמים ונשפכים חזרה לרחוב כלעומת שבאנו.ותם הטקס."כשכל הגבולות נמסים", נכתב בהודעה לעיתונות של המופע "פורו" - שיבוש לשוני של "אופורו", שזה אמבט ביפנית. אוהד נהרין אוהב לשבור גבולות. ב"אנאפזה" היתה המוכרת שבשבירות, כשהרקדנים יורדים אל הקהל ואוחזים ידיים בחיוך, מזמינים אותנו לבמה לרקוד, ואתה מתכווץ בכיסא ומאחל שיזמינו גם אותך, ומתמסר לקסם ושוכח שאתה אתה.גם ב"פורו" חוקי הטקס משתנים. העבודה הזו עלתה לראשונה לפני שנתיים בהזמנת התיאטרון היהודי בשטוקהולם. נהרין יצר אותה עם האמנית היפנית טבאימו. כדי להעלות את העבודה בארץ הוקם ביתן מיוחד בנמל, מול האנגר 11 (על העיצוב חתום גיורא פורטר, שעיצב לבת שבע גם את מתחם פאטה מורגנה בפארק תמנע וגם את אולם ורדה בסוזן דלל), גויסו ספונסר (מי עדן) ושלל תורמים, ולטובת המורל הלאומי והפריפריה הוחלט גם לתמחר את הכרטיסים ב-60 שקל לחתיכה, "לכבוד חגיגות ה-60". זה לא מעט, אבל זה ממש כלום כשמחיר כרטיס ממוצע להופעת מחול עולה  140 שקל.עכשיו אנחנו רק צריכים לבוא ולשבור את הכלים: המתחם יעבוד כמה שעות בכל יום, ובכל 45 דקות הלופ על הבמה יתחיל מחדש: זוג רקדנים יעלה, האנימציה היפנית תתחיל, והקהל ייכנס וייצא מתי שבא לו, וכשזה ייגמר יעלה אל הבמה זוג שיתחיל הכל מחדש. הקהל פשוט ימשיך לזרום בשטף חסר הסדר הזה.הקהל נשפך מהרחוב ובלי שום הכנה נזרק אל תוך החושך, אל הרקדנים היפים וסרטי האנימציה עם בית המרחץ ההזוי שלהם. נזרק אל הקדושה הזו ומחפש מקום לשבת בלי כל ריטואל הכיסאות של "זה המקום שלי" וה"סליחה, סליחה", כי יש רק ספסלים רכים, חסרי משענת, והבמה כל כך קרובה שנדמה שאם תתמתח רק קצת תחליק ותהיה איתם על רצפת העץ והקערות הצהובות. הן מפוזרות על הרצפה, משלימות את הפרקט המצויר של בית המרחץ. יש שם מאוורר שלא מפסיק לעבוד, מולו כורסה עם חגורות בגב וגלגלות בצד, כמו כיסא עינויים צהוב ושאנן. בין הכורסה למאוורר נשפכות הדמויות: מתאבקי סומו שיונקים זה את זה עד שלאחד מהם נגמר האוויר והוא נעלם, שוטר שיורה במישהי שמזכירה את המנקה, נשים עירומות וילדה שנכנסת לארנק. בצדדים הרקדנים שרים, רוקדים, עושים ליפסינק, כמעט תולים את עצמם. המוזיקה - כמו תמיד אצל נהרין (ליתר דיוק, כמו תמיד אצל אהד פישוף, עורך הפסקול הקבוע) - משתנה כל הזמן, מדלגת בין קיטש מעליות לאימה דיכאונית. עד הסוף חסר הסוף. בלי קידה, בלי "תם הטקס", רק עוד זוג רקדנים שמתחילים בחלוקת הקערות על הרצפה ומתחילים שוב את הלופ, כאילו הבמה היא נצח, ואתה חופשי ומשוחרר לצאת ולהיכנס בלי סוף. כמו החיים, יפה ומעניין וחסר תוחלת.

פורו יוצג לקהל בחודשים מאי ויוני בימים ב', ג', ד', ה' בשעות 18:00-22:30, בימי ו' בשעות 11:00-17:00 ובימי שבת בשעות 12:00-21:00, בבית פורו הזמני בנמל ת"א

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ