מחוללים קסם

מופע המחול <STRONG>"X Ray"</STRONG> המורכב משלוש יצירות מתמודד עם שאלות אקטואליות באמצעות <STRONG>ביצוע מלוטש</STRONG>, תפאורה יצירתית, וקרבה בלתי אמצעית לקהל

דניאל אפרתי, עכבר און-ליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דניאל אפרתי, עכבר און-ליין

עונת המחול החדשה במשכן לאומניות הבמה בתל אביב נפתחה השבוע ביצירה החדשה "X Ray" הכוללת שלוש עבודות יצירתיות להפליא בניהולה האמנותי של הרקדנית טליה פז.

הכניסה אל המופע מתבצעת מאחורי הקלעים והקהל יושב על הבמה בסמוך אל הרקדנים עצמם. האפשרות לצפות מקרוב בגוף הרוקד וכמעט לגעת בו משתלבת במכנה המשותף של שלוש היצירות - הרצון לשמר את האינדווידואל  בעולם מנוכר ווירטואלי .ביצירה הראשונה - Caps Lock - של הכוריאוגרף היפני שנטרו, משתתפים שלושה רקדנים הרוקדים בסגנון הקונטקט אותו פיתח האמריקני פקסטון לפני כמה עשורים. סגנון זה מדגיש את המפגש הפיזי בין זוגות של רקדנים המגיבים איש לתנועות הגוף של רעהו. את הסגנון הזה עיבד שנטורו והעביר אותו תחת המסננת של הבוטו היפני, עד שעל הבמה מתקבל מגע פיזי שרובו ככולו איטי עד מאוד. הפיזיות האיטית, כמיטב המסורת האמנותית היפנית, נועדה לשמר את הכאן ועכשיו. כך בשירי ההייקו היפנים שנועדו לתפוש את הרגע שחלף, כך גם כאן -  ניסיון לשמר את הגוף והאדם שמעבר לו גם בעולם רווי תזזיתיות. הדיאלוגים הפיזיים בין שלוש הרקדנים רוויי הומור. הנשימות הכבדות שלהם הנשמעות דרך מיקרופון המשתלשל מהתקרה. הם קוצבים את הזמן, עוצרים את הקצב האורבאני חסר המנוחה ומאפשרים לחוש את הפיזיות של הפרט שנדמה שאבדה לרגע.

היצירה השנייה בערב - Sober Property‘ Fat Peggy"" - היא דואט אותו מבצעות הרקדנית טליה פז והשחקנית קייט סטרונג, בהשפעת הסרט "מה קרה לביבי גיין". זהו דיאלוג בין אם דורסנית שאינה מכירה באוטונומיה הפיזית כמו גם הנפשית של בתה, ורואה בה שלוחה שלה עצמה. סטרונג, במשחק מבריק של תיאטרון גוף, מגלמת את האם רווית הנרקיסיזם. היא שוכבת במשטח הנתון בין שני לוחות זכוכית המוקרן על מסך הבמה. השיקוף הכפול הזה מעיד על הקושי של האם לראות עצמה כסובייקט אוטונומי בלתי משוקף ולהכיר בסובייקטיביות של הבת. פז מבדלת עצמה מהקשר הסימביוטי הזה בריקוד סולו שהוא אישי לחלוטין. השליטה המוחלטת שלה בגוף והתנועות האישיות הן ביטוי לייחוד של מי שמבקשת לנתב את דרכה לעצמאות בעולם השם דגש על שיקוף תמידי ומחיקת האישי.היצירה השלישית, Real מרטינו מולר, מבוצעת על ידי הלהקה כולה. היא בוחנת את שאלת הגוף הייחודי מזווית אחרת ומעניינת לא פחות, כאשר קבוצת הרקדנים כולה מנהלת דיאלוג עם בובות ענק המשתלשלות מהקיר. לרגע נדמה שאין הבדל בין בובות אלו  - שהתאורה, כמו גם העיצוב שלהן, יוצר תחושה שהן אנשים של ממש - לבין הרקדנים החיים.השאלה הסמויה העולה בריקוד הזה מנסה לבחון מהו הגוף האותנטי ומהו הגוף הדמיוני, תוצר חרושת תרבות האופנה של ימנו הזהה לאחרים. המשחק בין האמיתי למזויף נמשך 40 דקות ופתרונה של החידה מתגלה במהלך דקות אלו כאשר הרקדנים, כמו גם הצופים, לומדים להבחין בין הגוף החי לבין המזויף של כל רקדן ושל הלהקה כולה.

בסיכומו של הערב, המנסה (וגם מצליח) לקרב את הקהל לעולם המחול, נותר רק לקוות שהביצוע המלוטש של הרקדנים והעיסוק בשאלות אקטואליות לא תהיה אפיזודה חולפת אלא שלהקה זו תמשיך להופיע דרך קבע מעל בימת המחול.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ