בלט הארלם: מרחיבים את גבולות הבלט הקלאסי

כל בחירה שנעשתה במהלך הופעתו של בלט הארלם, החל מליהוק, דרך הביגוד וכלה בפס הקול, נושאת לא רק משמעות אסתטית אלא גם פוליטית

טל לוין, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

הסרט הדוקומנטרי "עמידה ראשונה" ליווה כמה רקדנים צעירים – מגיל 10 עד 18, באחת מתחרויות הבלט הקשות והיוקרתיות בארצות הברית. מטרת התחרות, לזכות במלגת לימודים לאחד מבתי הספר הנחשבים, או לקבל עבודה באחת מלהקות הבלט המובילות. אחת מגיבורות הסרט הייתה מיקלה דה-פרינס, רקדנית אפרו-אמריקאית, שביקשה להילחם בטענה המסורתית לפיה – "שחורים לא יכולים לרקוד בלט", בין היתר בגלל מבנה גוף לא מתאים. מיקלה, שאומצה בילדותה על ידי משפחה אמריקאית לבנה, אף נולדה עם מחלת עור נדירה, שיצרה כתמים לבנים וצהובים על עורה. חרף הדעות הקדומות, ואחרי שבמהלך התחרות נקרע לה גיד בקרסול, היא קיבלה הזמנה לבית הספר היוקרתי של הניו-יורק סיטי בלט.

» תיאטרון מחול הארלם - מועדי מופעעוד ביקורות מחול:» "החור": העולם המטורף והיפה של נהרין» "See Her Change": יסמין גודר חוצה את הקווים אמש, עלתה מיקלה דה-פרינס על במת המשכן לאמנויות הבמה, כאחת מהסולניות של בלט הארלם. להקת המחול, שנוסדה בניו יורק ב-1933, העלתה ארבע עבודות בערב אחד. כל אחת מהן, משקפת את הקונפליקטים איתם נאלצה להתמודד מיקלה – כיצד משלבים בין אחת האמנויות הלבנות ביותר (לא באופן מהותי – אלא כמוצר תרבותי), לבין תרבות שערכיה האסתטיים שונים? האם אכן הגוף של הרקדנים והרקדניות שאינם לבנים (ובבלט הארלם יש גם רקדנים אסייתיים לצורך העניין) לא מתאים? ואיך מביאים לתוך כל הלובן הזה תמות, נרטיבים ומוזיקה שחורה?

מוזיקה שחורה בתוך כל הלובן הזה. בלט הארלם: העבודה הראשונה – "גלוריה" – ביקשה לעשות בדיוק את הסינתזה הזאת: התנועות היו קלאסיות במובהק, לרבות עלייה על פוינט, והמוזיקה הייתה של פרנסיס פולנק, בהשראת מוזיקה דתית. היצירה מכוונת להיות הומאז' לתרבות של הארלם, אך למעשה הארלם כמעט ומסולקת ממנה. הכוריאוגרפיה גיאומטרית מאוד, עדינה ואוורירית, וכלל לא משקפת את הרחובות השוקקים, הכנסיות השמחות וסגנונות הריקוד שנרקמו בה. העבודה השנייה הייתה ה-"Pas de dux" המפורסם של הברבור השחור, מאגם הברבורים של פטיפה. את התפקיד קיבלה דה-פרינס, שהיא אמנם רקדנית חזקה ומרשימה, אבל שמרה על הבעה קפואה וכמעט ריקה לכל אורך הדואט. התוצאה הייתה ריקוד שחושף את המאמץ הרב שמושקע בו (וזהו אכן דואט קשה מאוד מבחינה טכנית), ולא לוקח את ההזדמנות כדי אולי ליצוק לתוך הדמות המוכרת תוכן חדש ומעניין.  העבודה השלישית והמרשימה ביותר לטעמי של הערב הייתה "חלל מריבה" של דונלד בירד. מוזיקה מתכתית, קצבית ומתגלגלת ליוותה את הרקדנים ברצף מהיר ועצבני של תנועות. הטכניקה הקלאסית הייתה כאן בסיס לקומפוזיציה מופשטת יותר, שבה נבחנו היחסים בין המינים – מאהבה וחמלה, דרך מאבקי כוחות, ועוד אלימות של ממש. הבמה, שהייתה למעשה אותו חלל מריבה, הפכה לסחרחרה מטלטלת של כניסות ויציאות, עמוסת רגשות וחומר תנועתי גם יחד. כאן בלטה ביתר שאת גם היכולת הטכנית האדירה של רקדני בלט הארלם, שהמאמץ שעשו כאן משול לריצת מרתון שלמה. לא פחות.

מאמץ משול לריצת מרתון. בלט הארלם (צילום: יח"צ) החלק האחרון – "חזרה" – היה ה"קראוד פליזר" של הערב. חמישה קטעים קצרים, שהורכבו משירי בלוז, ג'אז וסווינג, שחררו גם מדה פרינס חיוך ונינוחות. בעבודה זו היא הפכה רשמית לגיבורת הערב, כאשר חוט המחזיק את שמלתה הקצרה השתחרר מצווארה. דה פרינס לא מצמצה, החזיקה את השמלה למעלה – כך שלא תיפול, ובכל שאר האיברים רקדה כאילו אין מחר. גם יכולותיה בלטו כאן לטובה לעומת הדואט הקודם, והיא קפצה לגובה בלתי נתפס, מיומנות שבדרך כלל שמורה לגברים בבלט.  הכוח שהניע את הקמת בלט הארלם היה הרצון להכניס יותר רקדנים אפרו-אמריקאים, לטיניים ואסייתיים, אל תוך הקאנון. מכאן שכל בחירה שנעשתה במהלך הערב – מליהוק, דרך הביגוד וכלה בפס הקול, נושאת לא רק משמעות אסתטית אלא גם פוליטית. המסר ששלחה הלהקה בעקבות העבודות הללו הוא שגבולותיו של הבלט הקלאסי הורחבו, אך נותרו בסך הכל שלמים ובטוחים. גם ההכנסה של אלמנטים מודרניים, ו/או כאלה מתוך התרבות האפרו-אמריקאית, נעשו על בסיס ולאור מה שמאפשר הבלט. » תיאטרון מחול הארלם - ימים ו'-א', ה-31.5-2.6, המשכן לאמנויות הבמה תל אביב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ