להקת המחול של עמנואל גת: עסקי הפרשנות

השפה של גת נקייה מאוד, כמעט סטרילית, והיא כוללת אינספור מפגשים וניתוקים, חיבורים והתרות, אבל הפסקול המילולי כל כך, המוזיקה השקטה והקומפוזיציה האנטי-דרמטית במכוון, יצרו משולש שאי אפשר היה להתמסר אליו לגמרי

טל לוין, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

מה עומד בבסיסה של עבודת הפרשנות? האם כל מהלך יצירתי מכיל בתוכו גם את המפתחות לפרש את היצירה? ומי קובע כיצד נפרש אותה? היוצר? אנחנו? האם יש פרשנות אחת ברורה? היחס שבין חומר הגלם האמנותי ובין הפרשנויות האפשרויות שלו, עומד למבחן בעבודה החדשה של הכוריאוגרף עמנואל גת – "The Goldlandbergs".

» "The Goldlandbergs" - מועדי מופע» פסטיבל ישראל 2013 - כל הפרטים» הצצה לבכורות של תל אביב דאנס 2013» פסטיבל ישראל: מחאה חברתית ובובת משה רבינו

גת מציב בפני הצופים אתגר לא פשוט – לפרש את עבודתו בכל רגע נתון שלה מצד אחד, ולתהות על עצם עבודת הפרשנות מצד שני. זאת, בראש ובראשונה על ידי הבחירה ביצירותיו של גלן גולד, מגדולי הפסנתרנים בהיסטוריה ומי שעסק באופן אובססיבי כמעט בפרשנות של יצירות מוזיקליות. הפסקול הוא התכה כפולה, תחילה של יצירה מותכת של גולד עצמו – "The Quiet In the Land" – קולאז' מהפנט של שיחות עם חברי הקהילה המנוניסטית בקנדה. הקהילה, כפי שמסופר בתכנייה, הייתה למעשה כת מבודדת, שנאלצה להתמודד עם הרצון לשמור על חיים מסורתיים מול לחצי העולם המודרני במאה ה-20. "השקט בארץ" היא למעשה תשעה ראיונות, שנחתכו וחוברו מחדש לרצף מונולוגים, כשברקע מבליחים לעיתים שירים מוכרים, ולעיתים קולות מהסביבה – על גדות הנהר האדום בצפון קנדה. את היצירה הדוקומנטרית חיבר גת עם הביצוע המיוחד של גולד לווריאציות גולדברג של באך.

אתגר לא פשוט. להקת המחול של עמנואל גת (צילום: עמנואל גת)

ככל שהלכה היצירה והתקדמה, נראה היה שגת פיצח משהו עקרוני במהות הגולדית. רצף המונולוגים, שנשמע רוב הזמן כבליל לא קוהרנטי, התכתב עם הדיבור שעל הבמה. אט אט מפסיקים להקשיב ולפרש את המילים עצמן, ועוברים להקשבה לקצב שלהן, לטון המיוחד, לדרך שבה הדובר לש אותן אל חלל האוויר. גת מצדו משתמש ברקדניו באותו האופן – כחומר גלם שיש לו קיום גם מעבר למשפטים התנועתיים שהוא מבצע. כפי שגולד ביקש לחדור אל היצירה של באך, ולהכריח אותנו לשמוע אותה מחדש, לשאול – ממה עשויה הרמוניה? כיצד היא פועלת עלינו? כך גם גת עסוק בבניית הרמוניות של תנועה, בהם הרקדנים הם כמו כלי נגינה, שמכוונים את עצמם כדי ליצור את האקורד הנכון ביחד. בשני המקריםדווקא כשמוצאים את ההרמוניה הנכונה, מבינים עד כמה היא שברירית, פגיעה ורגעית.

הרקדנים הם כמו כלי נגינה. "The Goldlandbergs":

בתכנייה מצוטט גולד כמי שאומר – "מטרת האמנות אינה שחרור רגעי של פרץ אדרנלין, אלא בנייה מתמשכת של מצב פליאה ושלווה". גת, כך נדמה, מאמץ את העמדה הזאת כציווי אתי של ממש, שמכתיב במידה רבה את המזג של העבודה כולה. שמונה רקדנים נעים על הבמה במה שנדמה בדיוק כמו ריקוד בין פליאה לשלווה. השפה של גת נקייה מאוד, כמעט סטרילית, והיא כוללת אינספור מפגשים וניתוקים, חיבורים והתרות, בין שניים, שלושה רקדנים או בין כל חברי הקבוצה. אין ולו רגע אחד של תנועה באוניסונו, פאתוס או קיטש. העדר פרצי אדרנלין או חלקים שהם פשוט לשם יופי או נועם, מותירים את הכוריאוגרפיה ואת הרקדנים באותה אנרגיה כמעט לאורך כל המופע. ייתכן שבכך הושגה המטרה אליבא דה גולד, אך במידה מסוימת גם נגזלה מהיצירה של גת היכולת לספר סיפור משלו. הפסקול המילולי כל כך, המוזיקה השקטה והקומפוזיציה האנטי-דרמטית במכוון, יצרו משולש שאי אפשר היה להתמסר אליו לגמרי. » "The Goldlandbergs" - יום ו' 24.5 - סוזן דלל, יום שבת 25.5 - תיאטרון ירושלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ