יסמין גודר יוצרת על הגבול שבין מצחיק לטראגי

בעבודתה החדשה "See Her Change", בוחנת גודר את המהות של החוויה הנשית ומודה שהאמהות שינתה את הפרספקטיבה שלה. ראיון

אילה בלופולסקי, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילה בלופולסקי, עכבר העיר

"אין לי יותר פרספקטיבה על מי שהייתי. אני לא זוכרת את עצמי לפני שהייתי אמא", מסבירה הכוריאוגרפית יסמין גודר, את הרקע ליצירה החדשה שלה. העבודה, תחת הכותרת "SEE HER CHANGE" תעלה במרכז סוזן דלל ב-22 באפריל. המופע, בביצוע גודר עצמה והרקדניות שולי אנוש ודליה חיימסקי, שגם השתתפו ביצירתו, בוחן את זהותן של השלוש כרקדניות וכנשים, כל אחת מנקודת מבטה היא. "בעבודה שלי עם אנשים אחרים, או במקרה הזה – נשים אחרות, אני מחפשת הרבה פעמים איפה התכנים שמעסיקים אותי פוגשים אותם", מסבירה גודר. "עניינו אותי הפערים בינינו ברמת החוויה הנשית. איך הגילאים שאנחנו נמצאות בהן, חוויות החיים שלנו, ההשתנות של הגוף שלנו, איפה שהגוף שלנו נמצא, משפיעים עלינו. על התפיסה העצמית שלנו, על פנטזיות, על חיבורים בינינו. איפה זה מתחבר, איפה אין התחברות. גם במימד הפיזי הברור של גוף, וגם במימד הדימויים העצמיים שלנו במהלך השנים, לא רק איך שאנחנו נראות – איך חווינו את עצמנו, איך ראינו את עצמנו. לצד זה התחלתי לפתח גם איזשהו עניין ברעיון של הומור עצמי ויכולת של צחוק עצמי. מתנהל איזשהו שיח בעבודה בין הזהות הזו, שיש לכל אחת מאיתנו, והביוגרפיה שלה, לבין פנטזיה, לבין איזושהי הגחכה".» "SEE HER CHANGE" - מועדי מופעעוד במדור מחול:» הכירו את הרקדנים של "החור"» ארקדי זיידס: "הקונפליקט נמצא בתוך כל אחד"עבור גודר (40), שילדה לפני שנה וחמישה חודשים וחזרה לבמה ארבעה חודשים לאחר מכן, השיח הזה הוא מעין פתיחה לדיון ציבורי של קונפליקטים פנימיים – הן ביצירה הסופית, והן בתהליך העבודה עליה, שנמשך כמעט שנה. "ברמת זהות, להפוך לאמא זה דבר מאוד מהותי. מצד שני, את נשארת מי שאת. יש בזה בו זמנית עוד נדבך של האישיות שמתפתח ונפתח, וגם את האישיות שלך. והאישיות שלך מושפעת מהשיח הזה עם הנדבך החדש. כן חיפשתי השתקפות דרך שתי הרקדניות שאני עובדת איתן, אבל יש להן בתוך זה גם הרבה מקום שבו הן מתבטאות".זה נשמע כמו תהליך מאוד רגשי וכבד."נכון, זה טעון. אני מסכימה. אבל זה גם מה שעושה את זה עמוק, או מגרה".קיימת איזושהי היררכיה של רגש ואינטלקט?"שאלה טובה. אני לא חושבת שיש היררכיה. אבל אני חושבת שיש לי עניין בו-זמני באינטלקט וברגש. זה מעניין אותי באותה מידה שיהיה בזה מימד אינטלקטואלי ומימד רגשי".אקסהיביציוניזם והיפר מודעות עצמית. "See Her Change" (צילום: תמר לם)כמה ביקורות טענו בעבר שהעבודות שלך מנותקות רגשית."אני תוהה אם זה קרה דווקא בגלל שהן היו מאוד רגשיות", היא צוחקת. "יש קונבנציות של רגש. יש קונבנציות של איך אנחנו רגילים לצפות בדרמה, נקרא לזה ככה, או כמה אנחנו מסוגלים להכיל, או איך אנחנו רוצים לראות את הסיפור. ואני חושבת שאחד הדברים שמעניינים אותי זה לאתגר את הדרך, את המהלכים שאנחנו רגילים להתבונן עליהם כמהלכים רגשיים, ולשאול שאלות של רגש בזמן אמיתי. לשאול את הצופה ואת המבצע 'מה אני עובר כרגע?'. ולפעמים יש בזה ניגודיות. כלומר, זה יכול להיות גם 'אני מגיש נורא חופשי, אבל אני מודע לעצמי', בו זמנית אקסהיביציוניזם והיפר מודעות עצמית".אישה גורילה

את שמו של המופע החדש שאבה גודר מטאגליין של מופע שוליים קרקסי משנות ה-40 של המאה הקודמת, שהציג אשליה של בחורה ההופכת לנגד עיני הקהל לגורילה (ממין זכר דווקא): "See her change from a live girl into a live gorilla". עם זאת, גודר ממהרת להתנער מפרשנות של השם כמרמז על דמוניזציה של שינוי או של התבגרות. "זה בא דווקא ממקום של איזושהי תרבות זולה, שהיא אפילו קצת סקסיסטית, של 'בואו תראו את הבחורה, איך היא נהיית משהו אחר'. אני אוהבת את הרעיון של לקחת רפרנטים שטוחים כאלה ולחפש בהם את הנרטיב היותר אישי, יותר אינטימי, יותר מולטי-שכבתי. זה נותן חופש - להיות הכי ילדותית והכי אינפנטילית, דווקא במקום היותר 'בוגר'. הרפרנס הוא אמנם מתוך האקט הזה של השתנות לגורילה, אבל אין גורילה. היא מתחלפת לעוד זהויות של עצמה, עוד זהויות שהיא הייתה רוצה להיות, עוד זהויות בתוך חלום של עצמה".SEE HER CHANGE הוא קו-פרודוקציה עם פסטיבל מונפלייה בצרפת ועם Centro per la Scena Contemporanea באיטליה. בצרפת הוא יוצג ביולי, אך בסאנו דל גראפה, העיירה המארחת את הפסטיבל באיטליה, כבר זכתה לחזות בו לא מזמן, כשהלהקה הופיעה שם בכנסיה עתיקה שעברה דה-סקרליזציה. איך חווית את ההופעה במקום שהוא קדוש במקורו?"זה היה מבחינתי כמו עבודה תלויית מקום, place-specific work. עבדתי עם המזבח. היה משהו מאוד מוזיקלי ומאוד יפה בדרך שבה הקול (אנחנו משתמשות בקול שלנו במופע) הדהד בחלל. והיו המון דברים נורא מיוחדים. אפילו הציורים על הקיר, שנורא טעונים, יכולים לתת השראה. זה גם נותן לנו השראה לצאת פתאום מהקופסה השחורה, או הקופסה הלבנה, של הסטודיו, ולהיות במרחב שיש לו מטען. זה מלמד אותך דברים. יש איזה קטע שאני מסתכלת למעלה בעבודה, ופתאום אני רואה את הגובה הזה. זה משפיע עלייך חזרה. לארכיטקטורה יש כוח. הכנסיה היא בשבילי לא רק הנצרות או ישו, אלא יש לה גם היסטוריה, ויש לה מרחב, ויש לה טקסטורה. זה המון דברים".להיות הכי ילדותית והכי אינפנטילית. "See Her Change": צרפת ואיטליה רחוקות מלהיות הארצות היחידות ברפרטואר הגלובלי של גודר, שחייתה שנים ארוכות בארצות הברית ומחזיקה בתואר ראשון במחול מאוניברסיטת ניו יורק. מזה תשע שנים עובדת גודר במרחב הבינלאומי, ומציגה את עבודתיה בארצות הברית, באוסטרליה, במזרח הרחוק וברחבי אירופה.  את רואה הבדלים מהותיים באופן שבו קהלים ממדינות שונות תופסים את אותה היצירה?"כן. בהחלט. כשאני מופיעה אני פחות יודעת מה הפידבק באופן ישיר, אבל יש לפעמים שיחה אחרי. נגיד, הפירוק של החיה ב'אוהבים אש', שהיה להוציא אביזרים מתוך החיה שנראים כמו איברים פנימיים אבל הם בעצם כל מני צעצועים זולים - היה שוני בין איך שאנשים חוו את זה בארץ לעומת ביפן. בארץ, כשזה עבד וכשאנשים נכנסו לעבודה, יש בזה משהו מטלטל טיפה, כי – וזה בדיוק מה שמעניין אותי – את רואה שזה לא אמיתי ואת מאמינה לזה. או שאת רואה שזה נורא מזוייף, ואז נהנית מזה שזה מזוייף, שזה גם מדליק לאללה. ביפן זה פחות , נראה לי, זעזע כמו שזה ריגש. ואני חושבת שזה קשור לתרבות שיותר קל לה ונוח לה עם התעסקות עם raw meat. אחרי הופעה שלי ביפן, ילדה אמרה שהיא במיוחד אהבה את הפירוק של החיה. מן הסתם, גם אפשר להבין, כי זה אביזרים - אבל זה לא עורר בה חרדה. וזה הרגיש לי כמו משהו מאוד תרבותי, שקשור לזה שמבחינתה זה לא אימה, לראות את זה.

"את רואה לפי ההומור, שבמקומות מסויימים נורא צוחקים מעבודות מסויימות ובמקומות אחרים בכלל לא. כשהופענו באיטליה עם 'אוהבים אש' אחרי כל קטע מחאו לנו כפיים, כאילו זה היה נאמברים. בחיים לא קרה לנו דבר כזה עם היצירה הזאת. הרבה פעמים אני עובדת על הגבול הדק בין המצחיק לטראגי, ובין המצחיק למפחיד. ביפן פחות שומעים צחוק באולם – זה לא אומר שהם לא חושבים שזה מצחיק, אבל זה פחות מקובל. כשהופענו בפורטלנד, אורגון עם 'אוהבים אש', פשוט התפוצצו בקהל מצחוק נון סטופ. זה היה כמו להופיע בקומדיה מטורפת. זה פשוט חוויה אחרת".

החיבור בין גוף להבעה את המוזיקה למופע החדש ארגן ועיבד תומר רוזנטל, מיצירות שונות שאספה גודר ומהקלטת סאונד שעשה איציק ג'ולי להופעת SEE HER CHANGE  בכנסיה. "אוהבים אש", שהוזמן כחלק מפרוייקט צרפתי, היה ונותר המופע היחיד שבו עשתה גודר שימוש במוזיקה קלאסית (ואלסים). "אני חושבת שזה מאוד בטוח להשתמש במוזיקה קלאסית, כי מי שלא מתחבר לפחות אוהב את המוזיקה", מסבירה הכוריאוגרפית. "יצירות קלאסיות מרגישות לי שאני צריכה לקחת איזושהי עמדה שמסבירה למה אני בוחרת לעבוד עם המוסד הזה, הדבר הזה שיש לו משקל, ומה לי יש להעניק להיסטוריה הזו. לכן זה הרבה פעמים מרגיש לי כבד. אבל ב'אוהבים אש' דווקא מצאתי המון עניין וחופש בעבודה עם ואלסים, ואולי זה אפילו אתגר את המחשבות האלה, שלא צריך לקחת את את המשמעות של לעבוד עם מוזיקה קלאסית בכזו כבדות".מה חשוב לך ברקדן בלהקה?"חשוב לי מאוד שילוב בין חיבור עמוק לגוף לבין שקיפות ועומק ברמה של ההבעה. שיש איזו מודעות למְעבר, שיש איזה שיח שהרקדן מנהל בינו לבין הגוף שלו, בינו לבין מי שצופה בו, לפעמים בינו לבין עצמו. מעניין אותי שזה לא מתחיל ומסתיים בטכניקה ושיש לביצוע עוד רבדים. איך להבין שהדבר הזה שקוראים לו גוף ומחול יכול להתרחב לכמה מימדים. זה מה שמעניין אותי ברקדנים".התעסקות עם raw meat. "אוהבים אש":מה לגבי ההכשרה? בעינייך בלט קלאסי הוא עדיין, גם בימינו, אבן יסוד של מחול מודרני?"עבורי בלט הייתה עוד שיטה שלמדתי - הרבה שנים, ולמדתי עם אנשים מרתקים, שנגעו בבלט מכל מיני כיוונים. אני לא יודעת אם בלט זה יסוד. אי אפשר להתעלם מההשפעות המבניות של הבלט. צעדים מסויימים, ממש צעדים, שהם חלק מאוד בסיסי מהרבה שיעורים של טכניקה. אבל הגישה אל הרבה מהצעדים האלה, או אל איך לבצע אותם, השתנתה. אני לא חושבת שרקדן חייב לעבור הכשרה קלאסית. אני חושבת שרקדן יכול לעבור המון שיטות אחרות ולהיות מרתק ומעניין וחזק ונתמך פיזית באותה מידה. וזה נורא תלוי באיך מלמדים את הבלט, איך מעבירים את החומר הזה. אם באמת נותנים אותו עם איזושהי מודעות אנטומית, וחיבור לרצפה, ועוד הרבה דברים אחרים, ופחות עם העניין של התאמת הגוף לכל מיני שאיפות פיזיות שהן לאו דווקא מציאותיות לכל גוף".מהיכן את שואבת השראה?"אני חושבת שאמנות פלסטית נותנת לי הכי הרבה השראה מבחינת היצירות שלי. אני מאוד מתחברת לעולם הוויזואלי. וזה מעניין, כי אני עובדת במקום דינאמי ותנועתי, אבל גם באמנות פלסטית יש את המימד של הווידיאו. אני אוהבת מגוון מאוד רחב, בעיקר אמנות עכשווית. סביב 'SEE HER CHANGE' ראיתי רטרוספקטיבה של סינדי שרמן במומה, והתערוכה הזו מאוד השפיעה עליי. עניינה אותי במיוחד סדרת הליצנים שלה, בכך שהאיפור המופרז והמוגזם שלהם גם מייצר מעיין מסיכה אטומה והרמטית, אבל גם מצליח לחשוף את הפנים וההבעה שמתחת. וזה עניין אותי במיוחד ביחס ליצירה החדשה. ליכולת גם להיות במקום הכי מוקצן ומוגזם ויזואלית וגם להיחשף דרך זאת".» "SEE HER CHANGE" - ימים ב'-ג', 22-23 באפריל, סוזן דלל

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ