"ורטיגו 20": מפעל חסר פוזה שמבקש לעשות אמנות

12 רקדנים מממשים על הבמה את החזון של בני הזוג נועה ורטהיים ועדי שעל, ומציגים את העבודה השלמה, המורכבת והמרגשת ביותר של ורטיגו

טל לוין, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

20 שנה עברו מאז הופיעו יחד נועה ורטהיים ועדי שעל בדואט "ורטיגו". מה שהתחיל כמופע חד פעמי, תוצר השילוב בין זוגיות בחיים לזוגיות אמנותית, הפך וגדל ללהקה פעילה ופורה, שמעלה מדי שנה עשרות מופעים בארץ ובעולם. את סימן הדרך החשוב הזה בחרו ורטהיים ושעל לחגוג במופע וחדש שנושא בפשטות את השם "ורטיגו 20". 12 רקדנים מממשים על הבמה את החזון של בני הזוג, ומציגים את העבודה השלמה, המורכבת והמרגשת ביותר של ורטיגו מבין אלה שזכיתי לראות. זוהי יצירה קפדנית, מחושבת ורוויה בפרטים תנועתיים מעניינים, אך בד בבד מרשה לעצמה ורטהיים לשחק, להשתובב ולהשתטות – אחד מעדויות הבולטות ביותר להתבגרות ונינוחות. » "ורטיגו 20" - מועדי מופע» נעה ורטהיים: "ההשראה היא כמו טריפ"בדומה לעבודות אחרות שלה ("מאנא" ו"נול" למשל), ורטהיים מעלה אל הבמה מסגרת בנויה של קירות, שתוחמת את היצירה ומכוונת את תנועת הרקדנים. הקירות, שנדמים כמו מבני בטון חשופים, כוללים בליטות עליהם יושבים הרקדנים לסירוגין. הישיבה על הקיר, שהיא מעיין ריחוף סטואי מעל לאדמה, משולבת בשפה תנועתית שדווקא מושכת את הרקדנים שוב ושוב למטה. ורטהיים אוהבת להניע את הקבוצה על הברכיים, לגרום להם במידה מסוימת לעוף קרובים לפני השטח. אפשר שזוהי נקודת המוצא של הקומפוזיציה, שואבת את כוחה מהקרקע, אבל מסרבת להשלים עם כוח המשיכה.יצירה קפדנית, מחושבת ורוויה בפרטים. "ורטיגו 20":השמחה הנאיבית של הריקוד

הצורה העגולה חוזרת שוב ושוב במהלך "ורטיגו 20", בקומפוזיציות מעגליות, בתנועות נדיבות של הטורסו, באקרובטיקה זורמת ובתחושה כללית של הרמוניה על הבמה. באחד מהקטעים חוברים יחד הרקדנים למעגל, שדומה יותר מכל למעגל בריקודי עם. על קצות האצבעות הם מבצעים תנועות איטיות ומדודות של סיכול-חילוף, אך בשונה מההורה הסוערת, המעגל הזה שקט ומתוכנן. בהמשך יתגלגל המעגל המאופק לדילוגים ילדותיים כמעט, ייצוג של השמחה הנאיבית שורטהיים ושעל מוצאים בריקוד. העובדה ש"ורטיגו" פועלת ממש כמשפחה אחת (אחיותיה של ורטהיים שותפות גם בפעילות הלהקה וגם בניהול הכפר האקולוגי שבו ממוקם הסטודיו), באה לידי ביטוי אם כך לא רק מאחורי הקלעים אלא גם בכוריאוגרפיה עצמה. הופעתם של משחקי ילדות למשל (על הכור טיפס לו), של ג'סטות שמדמות חיות בשדה קרב וקטעים לא מבוטלים של אוניסונו – כל אלה ממוססים את החומות בין העבר להווה, בין האורבני והפראי, ובין הילדי לבוגר.עונג גדול במיוחד סיפקו הרקדנים של ורטיגו, שנבחרו, כך נדמה, מתוך הרבה מחשבה. לא רק מבצעים מוכשרים (ורטיגו היא אחת הלהקות עם היכולות הטכניות המרשימות ביותר בארץ), אלא אמנים, אנשים מעניינים, שמצד אחד מבינים את חשיבות האחידות בתנועה ומצד שני יוצקים פרשנות אישית לתמות התנועתיות. בלטו במיוחד אייל ויזנר, שמלווה את ורטיגו שנים רבות, והפנים היטב את הרוח הורטהיימית; שון אולס רקדנית מהפנטת עם רגליים חזקות ותנועה אלגנטית ומריה סלבק, בוגרת אנסמבל בת שבע, שהמסגרת הנוכחית מאפשרת לה לפרוח ממש. יוצקים פרשנות אישית לתמות התנועתיות. "ורטיגו 20" (צילום: גדי דגון)

יותר מכל ניכר, ערב חגיגות ה-20 של הלהקה, ש"ורטיגו" היא מפעל צנוע, חסר פוזה, שמבקש לעשות אמנות. התלבושות המהודקות של רקפת לוי, המוזיקה הסוחפת של רן בגנו וגם התאורה של דני פישוף, כל אלה עוטפים ומלטפים את הכוריאוגרפיה ולא מסרסים אותה. לטוב ולרע, ורטהיים לא מרכיבה קומפוזיציות אקספרימנטאליות, ולא מעוררת חוסר נוחות אצל הקהל שלה. ודווקא הניקיון הזה, הוא שמאפשר לצופה לשוב ולראות מחול בצורתו הגולמית, הנאיבית, ופשוט ליהנות מהמופע.» "ורטיגו 20" - 17.1, תיאטרון ירושלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ