HOUSE: שרון אייל מותחת את גבולות הגוף

היצירה החדשה של L-E-V היא עבודה מעוררת השראה, ששולחת את הדמיון והמחשבה לאינספור כיוונים. אבל למרות ששרון אייל מבינה כל כך טוב כיצד להשתמש בגוף, נדמה לעיתים היא נשארת בגבולות גופה שלה עצמה

טל לוין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

האולם המרכזי בסוזן דלל לא מכיל כיסאות רבים. עדיין, יותר מדי מופעים לא מצליחים להושיב בתוכם מספיק קהל בדרך כלל. אבל כאשר שרון אייל משיקה את הלהקה החדשה שלה, הופך הלובי לאירוע ברנז'אי הומה, שבסופו גם השורות באולם וגם אלה שביציע מלאות עד אפס מקום. ההתרגשות סביב אייל לא התחילה שלשום (שלישי), אלא אי שם לפני יותר משני עשורים, כשהתחילה את צעדיה הראשונים כרקדנית בלהקת בת שבע. המראה המיוחד שלה, הנוכחות הבימתית המרשימה וכמובן היכולות הפיזיות מעוררות הקנאה – כל אלה הפכו אותה לאחת הרקדניות המופלאות של הסצנה המקומית. המעבר לכסא הכוריאוגרפית נעשה בהדרגה, ובתמיכת הקן החם של בת שבע ואוהד נהרין. לפיכך, הבחירה לצאת לדרך עצמאית מעוררת סקרנות לגבי האופק היצירתי אליו מכוונת היוצרת.» HOUSE - מועדי מופע» גיא שומרוני מחפש את הריקוד שלו» סשן: חווית צפייה מדיטטיביתHOUSE – היצירה הראשונה שמציגה להקת L-E-V של אייל ובן זוגה גיא בכר – היא גרסה ארוכה של עבודה קודמת שהועלתה לפני כשנה עם רקדני בת שבע. אז היא נקראה "העבודה של חופש", שם זמני שהתקבע, לאחר שהכוריאוגרף חופש שכטר נאלץ לוותר על ההזמנה ליצור עבור הלהקה, ואייל הוזעקה להחליפו. הבחירה דווקא ביצירה זאת להיות הראשונה בפאזה העצמאית היא בוודאי לא מקרית. אייל ובכר רצו לומר משהו על שורשים יצירתיים עמוקים, שהחלו לפני כמה שנים, ושמאפיינים את העבודות שלהם גם היום – תנועות קטנות ומפורקות, מבנים מלאי פרטים, ביטים מוזיקליים מעולם המועדונים שרקח אורי ליכטיק, תאורה אפלולית – גם היא דיסקוטקית משהו, ותלבושות צמודות בצבעי גוף. אפשר לראות את אייל בכל אחד מרקדניה הנפלאים. "HOUSE" (צילום: גדי דגון)אשת חתול פתיינית כל המעטפת הזאת מאפשרת לזהות כבר מהפריים הראשון של היצירה את טביעות ידיה של אייל, שגם פותחת את העבודה כשהיא לבושה דווקא בבגד עור שחור. כשהיא נעה, אייל נדמית לרגע אחד כאשת חתול פתיינית, ברגע אחר לנחש ארסי ומסוכן, ומיד לאחר מכן כבובה שברירית. ההחלטה שלה לרקוד בין הקטעים של העבודה הופכת את היחס בינה ובין הרקדנים ליחס של מורה ותלמידיה. היא מספקת את תצוגת התכלית, והם נעים בעקבותיה. ואכן, אפשר לראות את אייל בכל אחד מרקדניה הנפלאים – גם הם בוגרי נהרין. במידה מסוימת הם הופכים להיות היא על הבמה, מאמצים את כל הניואנסים של השפה התנועתית שלה. במובן הזה אייל היא כמו מעצבת אופנה, שמתכננת בגדים שהיא עצמה הייתה רוצה ללבוש. HOUSE היא עבודה מעוררת השראה, ושולחת את הדמיון והמחשבה לאינספור כיוונים. אייל משתמשת בגוף כמשטח לציור, ומדגימה על ידי כך את אינספור האפשרויות שלו. הוא יכול להימתח ולקפוץ, להיראות כזיקית ירוקה תחת הפנסים, כרובוט מתוכנת וכערסל רך וחושני. שיאם של משחקי הגוף הללו הוא כאשר הרקדנית היפהפייה בובי סמית' מתהלכת על הבמה כשהיא עירומה לגמרי. בעזרת בחירות תאורה וקומפוזיציה מבריקות נע העירום בין רוך לגסות, בין יופי לבוטות בלתי נסבלת. הגוף יכול להיראות כרובוט מתוכנת וכערסל רך וחושני. "HOUSE" (צילום: גדי דגון)אבל למרות שאייל מבינה כל כך טוב כיצד להשתמש בגוף, נדמה לעיתים היא נשארת בגבולות גופה שלה עצמה. יצירותיה האחרונות (bill, Lost Cause, פטרושקה ואחרות) מציגות מצד אחד שפה מובחנת, ומצד שני לא מעיזות לפרוץ את גבולותיה. גם ההחלטה להשתמש שוב ושוב בבגדים צמודים בצבע גוף, ובמוזיקה הקצבית מבית היוצר של ליכטיק, מציבה את היצירות כפרקים באותה סדרה. אפשר רק לאחל לאייל שכשם שהצליחה לבקוע החוצה מבת שבע, תצליח גם – ולו מדי פעם – לבקוע החוצה מעצמה. » HOUSE - יום ו' ה-7.12, 16:00, סוזן דלל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ