מופעי הבלט הישראלי: ראשיתה של תקופה חדשה

שתי העבודות של הבלט הישראלי שונות מאוד זו מזו: איציק גלילי מציג רעיונות מופשטים וגרפיים, וברטה ימפולסקי בוחרת להיצמד לתמות הקלאסיות. אך במידה מסוימת, מייצגת הראשונה את העבר של הלהקה, בעוד השנייה מבשרת את עתידה

טל לוין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

משהו טוב קורה בבלט הישראלי. משהו שמבשר אולי על ראשיתה של תקופה חדשה עבור הלהקה הוותיקה, ועל המעבר שלה מארגון מדשדש לשגריר אמנותי מעניין ומעורר השראה. במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב הוצגו שני מופעים של הבלט הישראלי – הראשון היה ערב מיצירותיו של הכוריאוגרף איציק גלילי, והשני היה רומיאו ויוליה, כוריאוגרפיה של המנהלת האמנותית של הלהקה - ברטה ימפולסקי. שני המופעים היו שונים מאוד זה מזה: גלילי השתמש בטכניקה הקלאסית כדי להביע באמצעותה רעיונות מודרניים, מופשטים וגרפיים מאוד. ימפולסקי לעומתו בחרה להיצמד גם לתמות הקלאסיות, עם בלט שיש בו דמות של נסיכה חלומית, גיבור אמיץ וסוף טרגי. במידה מסוימת, גם אם אי אפשר להשוות בין הגישה ה"ימפולסקית" ל"גלילית", מייצגת הראשונה את העבר של הלהקה, בעוד השנייה מבשרת את עתידה. » רומיאו ויוליה - מועדי מופע» והארץ תתן פריה - מועדי מופעעוד במדור מחול:» סשן: חווית צפייה מדיטטיבית» אותלו: בלט ירושלים ביצירה מרעננת ומפתיעהבגבולות המצופה

"רומיאו ויוליה", שהועלה במקור ב-1991, היא בהחלט הפקה יפה, שמתיישבת היטב עם המוזיקה המופלאה של פרוקופייב. סיפורם הטרגי של שני האוהבים מועבר בבהירות, על רקע שתי המשפחות המסוכסכות, שלא יכולות להניח את המחלוקות ביניהן גם במחיר של שפיכות דמים קשה. ימפולסקי בחרה בקווים נקיים ובכוריאוגרפיה קלילה, ומצטיינת בעיקר בבניית הדמויות באמצעות מאפיינים תנועתיים שונים. אך יחד עם זאת, כמעט כל הבחירות האמנותיות שעשתה נשארו בגבולות המצופה. לא ברור מדוע להעלות הפקה שדומה כל כך במבנה וברעיונות שלה להפקות קודמות של "רומיאו ויוליה". בהקשר זה, בחלק מהסצנות (למשל סצנת המוות האחרונה) נדרשו פתרונות כוריאוגרפים יצירתיים יותר, ש"יצילו" את הקומפוזיציה מלהפוך לתיאטרון ללא מילים. גם "ריקוד האבירים", אולי החלק הכי מפורסם במוזיקה של פרוקופייב, לא סיפק את הסחורה על הבמה. נדרשו פתרונות כוריאוגרפים יצירתיים יותר. "רומיאו ויוליה":

ניכר שימפולסקי מכירה את הרקדנים שלה, ותפרה את הכוריאוגרפיה למידותיהם. מצד אחד לא היו מספיק סולואים וירטואזים, אלא יותר תיאטרליים ודרמטיים. מצד שני, לא בטוח שרקדני הבלט הישראלי מסוגלים לוירטואוזיות מסחררת. חשוב לציין לחיוב את אלבינה גאזאריאן הסלונית, שהייתה יוליה נהדרת, נאיבית מצד אחד, ומיוסרת מצד שני. באחד הסולואים שלה נפתחו השרוכים של אחת מנעלי הבלט שלה, אך היא המשיכה בגבורה ללא סימן של בהלה. מחוץ לקופסה הקלאסית

אם ימפולסקי נשארה בתוך הקופסה הקלאסית, איציק גלילי בנה אותה מחדש. ארבע מיצירותיו הועלו בערב שנקרא על שם העבודה האחרונה שהוצגה בו והארץ תתן פריה. היצירה הראשונה – "היקריזטו" (ביפנית – הצטופפות של אור), נוצרה בהשראת כיכר עיר ביפן, שבשעה מסוימת ביום נדלקו בה עשרות פנסים. בעזרת התאורן הנפלא ירון אבולעפיה, יצר גלילי קומפוזיציה שאת גבולותיה תוחמים 25 פנסים מרובעים. עם מוזיקה קצבית, נעים הרקדנים אל תוך ומחוץ לריבועי האור, לפעמים באוניסונו, לפעמים בקאנון, חוזרים לא אחת על אותן תנועות בחזית אחרת. החזרות הרבות, המאפיינות את השפה של גלילי, מעוררות באופן שבו הן מוצבות, אפקט מהפנט, מדיטטיבי משהו, שלמרות המוזיקה המונוטונית, מושכות את העיניים אל הבמה. הרקדנים נהנים ומתרגשים לבצע את היצירות. "והארץ תתן פריה":

גלילי הראה בכל אחת מהיצירות את שליטתו בסגנון הניאו-קלאסי, שלמעשה כמעט ונעלם מסצנת המחול הישראלית. העבודה האחרונה, שנוצרה במקור לכבוד המשחקים האולימפיים בלונדון, ממחישה עד כמה הוא ארכיטקט של מחול, שמרכיב ומעצב מבנים גרפיים של תנועה. וכך, גם בהעדר עלילה ברורה, מספרים הללו משהו על אמנות, תרבות ובעיקר על בלט. הדואט "מונו ליסה" למשל, נראה כמו פראפרזה סמי-פארודית על הפה-דה-דה הקלאסי. מחד הרקדן הניף את הרקדנית באוויר כמקובל ביצירות קלאסיות, אך מצד שני ההרמות הללו כבר שברו את הפוזות המוכרות. גם כאן הדיאלוג עם התאורה, והמעבר מהחושך אל האור, היה חלק בלתי נפרד מהקומפוזיציה. "סלאש", גם הוא דואט נהדר, הציג גם את הרקדנים נועה כהן ואיליה מנייקוב בביצוע מדויק, חד ומעניין. בעיקר, נראה היה שרקדני הבלט הישראלי נהנים ומתרגשים לבצע את היצירות הללו.

יש הרבה חשיבות למסורת בבלט הקלאסי, ולכן גם הרבה חשיבות להעלאת יצירות כמו "רומיאו ויוליה". אחרי הכל, קלאסי פירושו לא רק מייצג תקופה מסוימת, אלא גם "על זמני". במילים אחרות, גם ל"ימפולסקיות" וגם ל"גליליות" יש מקום ברפרטואר של להקת בלט. בד בבד, צריך לזכור שגם עם שמירה על המסורת, אפשר וכדאי להתחדש. » והארץ תתן פריה - 27.12, גני תקווה מרכז הבמה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ