הרמת מסך: עמוד ענן בסוזן דלל

פסטיבל הרמת מסך, שנערך השנה על רקע המלחמה בדרום, הציג שלל עבודות עם ביקורת פוליטית, שמנסות לומר משהו על הקשר הישראלי ההדוק בין אלימות לפולקלור

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
טל לוין, עכבר העיר

"במקרה של אזעקת אמת, האורות באולם ידלקו, המוזיקה תיפסק והדלתות יפתחו. הקהל יכול לבחור האם לרדת שתי קומות למטה למקלט, או להישאר באולם. צפייה מהנה".רפליקות שכאלה אינן דבר שבשגרה במרכז סוזן דלל, אלא אם הן נמסרות על הבמה כחלק ממופע. אבל המציאות ההזויה משהו של השבוע האחרון, שיבשה את הסדרים הנכונים. וכך, פסטיבל "הרמת מסך", שמציג מדי שנה עבודות ביכורים של כוריאוגרפים ישראלים, נפתח כשברקע רקטות מתפוצצות מעל שמי תל אביב. במקרה, או שלא, חלק ניכר מהעבודות התכתבו וניהלו דיאלוג ביקורתי עם המצב הקיים, ומשכו את הקרקע מתחת לטענות ה"בועה התל אביבית המנותקת", שנזרקו מאז יום חמישי לחלל האוויר. השנה קיבלו את המושכות יורם כרמי ורונית זיו, שני כוריאוגרפים ששימשו כמנהלים האמנותיים, והיו אמונים כל אחד על שני "מסכים", כשבכל מסך שלוש עבודות. הנטייה הקלאסית יותר של כרמי, לעומת התיאטרלית של זיו, ייצרו ערבים מעניינים, מאוזנים, שאפשר בהחלט להתגאות בהם.  » הרמת מסך 2012 - מועדי מופעיםעוד במדור מחול:» וידאו: הצצה לפסטיבל הרמת מסך 2012» יורם כרמי ורונית זיו: המנטוריום של המחולצניעות זאת לא מילה גסה אלדד בן ששון בחר בבולרו של ראוול כהשראה לעבודה שלו "מושך מוזר". שלושה רקדנים (כשבן ששון ביניהם), נעים בחלל באינספור קומפוזיציות. השפה התנועתית מתחילה בג'סטות עדינות, כשהרקדנים כאילו מלטפים את האוויר, כמעט כמו מחליקים על הקרח או לוחמי טאי צ'י, שתנועתם בו זמנית קלה וסמיכה. בן ששון יצר עולם של נשמות אבודות, מתנהלות בתוך מרחב כאילו-סטרילי, ומתקדמות אל קיצן בסלואו-מושן. אמת, ראיתי השנה יותר מדי עבודות ל"בולרו" של ראוול, אבל "מושך מוזר" לא נפלה לקלישאה המחייבת את הכוריאוגרפיה להתעצם ולהתגבר כמו המוזיקה. "כולנו קורבנות של עצמנו". עידן יואב. The Unfortunates (צילום: תמי וייס)את אותם איפוק וצניעות שהפגין בן ששון אפשר היה למצוא גם בעבודה "ואף על פי כן" של דפי אלטבב. רקדן ורקדנית מדברים בתנועה את היומיום, בעיקר זה הזוגי, שיש בו רגעים של שיא ואושר, אבל גם הרבה מומנטים של שגרה ומאבקים קטנים. כל אחד רוצה לנשום את האוויר בדרכו, אך גם זקוק לשני כדי לשרוד. ביצוע יפה של אוליביה קורט-מסה ויוחאי גנתון, הצליח לשמור על רמת עניין גבוהה, למרות שמבחינה עלילתית לא הייתה כאן התפתחות בולטת. מדי פעם שמעו את השניים נותנים הוראות בימוי זה לזה – ספירה או קריאת "עצור", שלא היו מיועדים לאוזני הקהל. אך דווקא התמיכה הזאת, הדהדה משהו מהרעיון של היצירה עצמה, שמדברת על חיים של תמיכה וקיום הדדי. עידן יואב, שזאת הפעם הראשונה שלו על במת "הרמת מסך", שילב בעבודה שלו – "The Unfortunates" – הרבה פרפורמנס. "האמת המצערת היא", אמרה רקדנית לבושה בשמלה שחורה ונוצצת, "היא שכולנו קורבנות של עצמנו" (הציטוט מהזיכרון). הרעיון הזה, אותו מחלץ יואב, בין השאר, מהרעיונות של מישל פוקו, כולל גם ציטוטים מהכרך הראשון של "תולדות המיניות". אגב, הכוריאוגרף בחר שלא לציין זאת בתוכנייה, וחבל משום שיש בכך מפתח להבנת העבודה. פוקו מתאר בכתביו לא מעט את האופן שבו למדנו להפעיל כוח ופיקוח על עצמנו. אצל יואב מגולם "האני המפעיל כוח" בדמותו של בירוקרט, שמדלג בין שולחן העבודה שלו לשימוש באלימות בשלווה יחסית. הגוף ב"The Unfortunates" נע כמו מפורק, כל אחד מחלקיו נענה לתכתיב אחר – עד כדי אבסורד. במובן זה יואב שיקף היטב את הרעיונות של פוקו, אך בד בבד, ההכרזה כאילו כולנו קורבנות, לא הולמת את האופן שבו פוקו רואה באדם חלק פעיל, שמשתתף בהתלהבות בהסדרי הפיקוח והמשמעת של החברה. אכולים הדיון הפוליטי סביב סוגיית הקורבנות שנפתח בקטנה במסך 2, נמתח כחוט השני במסך 3. "הסעודה" של שרון וזנה מציגה שלוש נשים, שנאבקות זו עם זו על שליטה, חופש ועל התבלטות. רגע אחד הן דורסות האחת את השנייה, ורגע שני נעזרות זו בזו. וזנה מגדירה את העולם שעל הבמה כג'ונגל, ומשתמשת בתנועות שמדמות חיות פרא רעבות. האינטנסיביות שמאפיינת את רוב העבודה, מחלחלת גם לסופה, כאשר הריקוד הופך רך ואירוטי מאוד. כך, גם ברגעים של אינטימיות גדולה, נשמעים בגוף הדי האלימות ומעשי הטרף שקדמו להם. אך הרעיונות היפים של וזנה קיבלו ביטוי מילולי מדי, ולא השאירו מקום לדמיון או לפרשנות אישית. "הסעודה" האכילה בכפית (תרתי משמע) את הצופים, ולדעתי החמיצה את האפקט הדרמטי שביקשה להעביר. העולם כג'ונגל. שרון וזנה - "הסעודה":

גילי נבות ורועי אסף, גם הם בחרו כל אחד בשלושה רקדנים. נבות יצרה עבודה אבסטרקטית, אפלה, שעסקה באופן גרפי מאוד בשאריות של החיים, מה שמודחק כדי שנוכל לנהל את חיינו כראוי, אך עדיין נמצא שם, ככוח מאיים. ניכר שנבות, רקדנית בת-שבע בעברה, הושפעה מהשפה של אוהד נהרין, אך הצליחה להשתמש במטען התנועתי הזה כדי לחקור בעצמה את הגוף. בעיקר השכילה לבחור היטב רקדנים – מיכל סייפן, גיא שומרוני ואוריין יוחנן – כל אחד בעל אישיות וגוון אמנותי מרתק. גם רועי אסף ליהק היטב את רקדניו, שיצרו יחד את "הגבעה" – סאטירה במחול שמיקומה על רקע המצב הביטחוני היה אירוניה בהתגלמותה. אסף התחיל את העבודה עם המנון צה"ל והמשיך עם גבעת התחמושת. לכל אורכה הייתה התנועה בלתי פוסקת, מהירה, כשכל ביט בקצב מייצר תזוזה אצל הרקדנים. הזליגה בין הפאתוס הצבאי, לאקטים אלימים – לפולקלור הוטח שוב ושוב בעיני הצופים, ויצר רגעים רבים של הומור, וגם ביקורת מעניינת. העובדה שאסף ורקדניו נראו כמו לוחמי גולני, עם תנועות מרושלות-במכוון, רק טשטשה עוד יותר את הגבולות בין אכזריות לשמחה, והראתה כיצד האחרונה – במדינה שלנו – זקוקה לראשונה כמערך תומך.» הרמת מסך 2012 - 14-24 בנובמבר בסוזן דלל, 26-29 בנובמבר בתיאטרון ירושלים, 60 שקלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ