צ'רלי מנדלבאום: כשריקוד הופך למביך

העבודה החדשה של הכוריאוגרף אמיר קולבן נראתה כמו שמיכת טלאים, שכל חתיכה בה נתפרה על ידי מישהו אחר

טל לוין, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

"צ'רלי הוא צ'רלי צ'פלין, הלוזר הווינר שאפשר שיתקיים רק בעולם שיודע לסווג אנשים בעיקר בדרך הזאת. צ'רלי הוא צ'רלס לינדברג שחתך את השמיים ואת הדמיון האנושי במטוס רעוע והוכיח שאין גבול לחוצפה האנושית. צ'רלי הוא כל החיילים שעל שמם היה יכול להיקרא צ'ק פוינט צ'רלי בברלין, נקודת המעבר בין שני חלקים עוינים של עיר אחת מחולקת. ומנדלבאום? מנדלבאום זה אנחנו. זה כל מה שצ'רלי יכול להיות. מנדלבאום חולם שיום אחד הוא יהיה צ'רלי. מנדלבאום הוא המעבר בחומר בין שני חלקי ירושלים כשזו עוד לא הייתה עשויה מזהב. ועכשיו, כשהחומה הפכה לבלתי נראית אך קיימת עד כאב, אולי מנדלבאום יכול לחזור ולהיות סתם עוד אדם שגר בסתם עוד רחוב בסתם עוד מדינה שבמקרה היא שלנו".» צ'רלי מנדלבאום - לכל הפרטים

כך בחר הכוריאוגרף אמיר קולבן להציג את עבודתו החדשה "צ'רלי מנדלבאום", שיצר עבור ועם להקתו - "קולבן דאנס". הציטוט המעורפל והגדוש משהו למעלה הוא למעשה תמצות די מדויק של העבודה, לא כי הוא מסביר אותה אלא כי הוא מייצג אותה. רוצה לומר, "צ'רלי מנדלבאום" היא עבודה מעורפלת וגדושה, ואולי ליתר דיוק היא כמה עבודות מעורפלות וגדושות. יש בה אוסף עצום של רעיונות, צבעים, קולות, שפות-של-תנועה, תמות ועוד. בתוך האוסף הזה יש מטבע הדברים גם כמה וכמה חלקים יפים, אבל הרושם הכללי הוא משונה, לא אחיד ובמידה מסוימת מביך. מעורפל וגדוש. "צ'רלי מנדלבאום" (צילום: דפנה ולדמן)

מבוכה במופע מחול היא בסך הכל חיובית, כי היא מעידה על משהו ביצירה שהצליח להגיע אל הקהל. אבל לא כל מבוכה היא נכונה, בוודאי לא כזאת שמופנית כלפי מי שנמצא על הבמה. כלומר, לעורר את הצופים לנסח לעצמם מחדש תפיסות קיימות (של ריקוד, של מצב עניינים וכן הלאה) הוא מהלך חשוב ואולי אף הכרחי. אבל מבוכה מהסוג שגורם להתקפל בכיסא בחוסר נעימות מייצרת את האפקט ההפוך, וחוסמת את המתבונן למסרים של היוצר. ב"צ'רלי מנדלבאום" נכחה בעיקר מבוכה מהסוג השני.

המופע התחיל למעשה בלובי, כשהרקדנים הסתובבו בין הצופים, רקדו, נצמדו אליהם, דיברו איתם מילים משונות וכדומה. החיבור הבלתי אמצעי עם הקהל התברר עד מהרה כמוטיב חוזר במופע, מוטיב שלא לגמרי היה ברור מה הנימוק האמנותי שלו, ועוד יותר לא היה ברור מה המסר שלו ביחס לשאר העבודה. לפרקים נדמה היה שקולבן גילה את האפשרות הזאת לראשונה, וכל כך התרגש מהאפקט שלה, שבחר להשתמש בה שוב ושוב. אבל התוצאה הסופית הייתה לא מובנת, ושוב - מביכה. כך גם כמה קטעים אחרים בהם דיברו הרקדנים, ושהיו בהם שברי משפטים, מונולוגים פסאודו-קומיים ודיאלוגים רועמים. ואגב, הבחירה להשמיע על הבמה טקסט בגרמנית, שלא מלווה לפחות בתרגום חלקי בתכנייה לא מובנת לי. שיאה של המבוכה היה בסיום, כאשר קולבן עצמו הזמין את הקהל להסתובב בין הרקדנים, ששכבו על הבמה בבגדים תחתונים, אחרי שרקדו הורה סוערת בצרחות. מבוכה מהסוג הלא נכון. "צ'רלי מנדלבאום" (צילום: אמיר קולבן)

עבודתו האחרונה של אמיר קולבן, "כמהין", הייתה יצירה מטלטלת ומסעירה, שהביאה לדעתי את השפה התנועתית שלו לשיאה. לפי התכנייה בעבודה הנוכחית בחר הכוריאוגרף לשתף את רקדניו בתהליך היצירה, בחירה שעקבותיה ניכרו היטב. במידה מסוימת זה הפך את השפה של קולבן למחוספסת, מורכבת ומעניינת יותר. אך דווקא כאן הייתה נדרשת עבודת קומפוזיציה קפדנית יותר, שתדע לכוון הכל תחת היגיון אחד. וכך, "צ'רלי מנדלבאום", שהייתה יכולה להיות קולאז' או פסיפס, שחלקיו שונים אך התמונה הכללית שלו ברורה וצלולה, נראתה יותר כמו שמיכת טלאים, שכל חתיכה בה נתפרה על ידי מישהו אחר.

צ'רלי מנדלבאום - להקת קולבן דאנס, כוריאוגרפיה: אמיר קולבן, סוזן דלל, תל אביב, 16.12.2013

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ