אוהבים ערבים: סאטירה בתנועה

תשכחו כל מה שחשבתם על אמנות פוליטית - העבודה של הלל קוגן היא לא רק טקסט נוקב ומתוחכם, אלא גם מופע מחול חד פעמי

טל לוין, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

בדקות הראשונות (ולמעשה גם בדקות האחרונות) של המופע "אוהבים ערבים", נדמה שלא מדובר כלל במופע מחול. הכוריאוגרף והרקדן הלל קוגן פוצח במונולוג קומי, שבו הוא מגלם את עצמו - כוריאוגרף ורקדן שנמצא בתוך תהליך יצירת עבודה חדשה. הוא מספר על הקשר של הגוף עם החלל, על היחס של החלל לתנועה ועוד שאר קלישאות שגורמות לקהל לצחוק מההתחלה. אבל מה שנפתח כסטנדאפ על כוריאוגרפים שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, הופך במהרה לסיפור על ניסיון ליצור דואט עם ערבי. קוגן מתפתל ומתסבך, מבקש לנסח את הקושי שלו להכניס רקדן ערבי לתוך הקומפוזיציה, באופן שישרת את המסר שהוא רוצה להעביר. כאן הופך הטקסט מסתם מצחיק לסאטירה נוקבת, שכל פעם שצוחקים ממנה מרגישים אותה דוקרת בבטן. » אוהבים ערבים - לכל הפרטים

אל קוגן מצטרף עדי בוטרוס, רקדן וכוריאוגרף בעצמו (זוכה תחרות "גוונים במחול" האחרונה), ערבי נוצרי מתל אביב. בוטרוס עומד מול קוגן כמו בובה שמופעלת על חוט. כל שאלה שמופנית אליו מגיעה כבר עם התשובה שעליו לענות. הוא נשמע להוראותיו של הכוריאוגרף, שממושל כאן כמובן לישראלים, שגם כשהם מנסים לעזור ולתמוך, הם מדברים בשמם של הערבים ומלבישים עליהם שורה של קטגוריות ותכונות. שיאה של העבודה הוא בהכנסת קערה מלאה חומוס לבמה, שמשמשת את דמותו של הכוריאוגרף כסמל מחבר בין שני הצדדים.

"אוהבים ערבים" היא עבודה כל כך מתוחכמת משום שהיא מקפלת בתוכה עוד ועוד רבדים של ביקורת. יש בה לא רק טענה פוליטית נגד הכיבוש, אלא הצבת מראה בוטה ובועטת מול מי שעסוקים ביצירת אמנות פוליטית, תוך שהם שוכחים בדרך את האנשים שבשמם הם לכאורה מדברים. בד בבד, היא מביאה אל קדמת הבמה גם את המחול הישראלי כאמנות שעוסקת בסכסוך הערבי-ישראלי באופן אטום משהו, מלא בפוזה ובחשיבות עצמית. ומעבר לכל, זהו מופע מחול שלמרות כמות המילים הגדולה בו, נותן לתנועה מקום של כבוד.

קוגן, שבפסטיבל "חשיפה בינלאומית" הציג גם את "פולחן האביב" שלו, הולך וצובר מעמד של כוריאוגרף בולט, בעל שפה אמנותית ייחודית. מה שמשותף לשתי העבודות האלה הוא היכולת שלו להביט פנימה, לחקור את ולהתעמת עם עצמו מצד אחד, ולהביט החוצה אל העולם, אל המסורת של הריקוד מצד שני. ודוק - אם "אוהבים ערבים" העמידה את ההווה במרכזה, ב"פולחן האביב" אימץ קוגן מבט היסטורי, אל עבר כוריאוגרפים ורקדנים אגדיים בהם ניז'נסקי ופינה באוש. היכולות הגופניות המרשימות שלו, בצירוף כישרון תיאטרלי נפלא, הצליחו לעורר עניין במשך 35 דקות של עבודת סולו נקייה ומהודקת.

» אוהבים ערבים - כוריאוגרפיה: הלל קוגן, סוזן דלל, תל אביב, שישי, 6.12.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ