"Raices" של להקת הפלמנקו "רמנגאר": מסע בעקבות השורשים

החיבור בין המוזיקה הערבית לבין גיטרת הפלמנקו הוא לעיתים מורכב, אך קרן ואבנר פסח, יחד עם אמין סייג' נגן העוד והכינור, מצליחים ליצור דיאלוג מענג, יצירתי ונוגע ללב

עידית סוסליק, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידית סוסליק, עכבר העיר

באמנות הפלמנקו ניתן להצביע כיום על שתי מגמות מרכזיות, המייצגות אג'נדות אמנותיות מובחנות וכמעט מנוגדות אחת לשנייה. האחת מייצגת גישה מסורתית, המכוונת לשימורו של הפלמנקו קרוב ככל שניתן לצורתו הראשונית: אמנות עממית אינטימית, שממוקדת בתקשורת שנוצרת באופן ספונטני ובזמן אמת בין שירה, ריקוד ונגינת גיטרה. הגישה השנייה, שהתגבשה באופן הדרגתי עם יציאתו של הפלמנקו מחיק המשפחה הצוענית ו"עלייתו" לבמות, מייצגת את פתיחתה של המסגרת הסגנונית והתרבותית שמייחדת אותו להשפעות מוסיקליות, תנועתיות ואסתטיות שאינן חלק מהמורשת שלו.  » המופע "Raices" של להקת "רמנגאר" - לכל הפרטיםסצנת הפלמנקו הישראלית משקפת אף היא את שתי המגמות הללו. צמד הרקדנים קרן ואבנר פסח, למשל, התבססו בשנים האחרונות כמיצגיה המובהקים של הגישה המסורתית. במהלך שהות של עשר שנים בספרד, השתלמו השניים אצל בני משפחת פארוקו (Los Farrucos), אחת משושלות הפלמנקו הצועניות החשובות בעולם, ולמדו מהם את רזי האמנות בצורתה השורשית ביותר. את המורשת הזו ממשיכים בני הזוג פסח לשמר מאז חזרתם לארץ, גם במסגרת עבודתם עם הלהקה שהקימו - "רמנגאר". סגנונם מכונה באסכולות מסוימות "פלמנקו טהור" (flamenco puro), והוא אכן כזה בהיבט שאינו נסמך על אמצעים בימתיים (תפאורה או וידאו-ארט, למשל) אלא על הדיאלוג בין תנועת הגוף לשירה, כדי לייצר את החוויה האמנותית והרגשית. פלמנקו בצורתו הגולמית. מתוך "Raices" (צילום: נטשה שכנס)

למרות אג'נדה אמנותית זו, המופע החדש של הלהקה, "Raices" (בעברית: "שורשים"), מציג שילוב בין פלמנקו למוסיקה ערבית, ונוצר מתוך שיתוף הפעולה של צמד הרקדנים עם נגן הכינור והעוּד הוירטואוז, אמין סייג'. למרות החידוש הסגנוני, שילוב כזה כמעט מתבקש לנוכח העובדה שבבסיסו מגלם בתוכו הפלמנקו גם השפעות ערביות, שהיוו חלק בלתי נפרד מהפסיפס התרבותי הייחודי של אנדלוסיה (מולדת הפלמנקו). בהיבט הזה, בחירתם של בני הזוג פסח מתכתבת עם מופעים רבים שנוצרו בספרד בשנים האחרונות, ומונעים על-ידי הרצון להתחקות אחר שורשיה התרבותיים של אמנות זו.

במופע "Raices" מתממש שילוב הסגנונות ברמה המוסיקלית, ומחבר בין המלודיות של המוסיקה הערבית לבין השירה ונגינת הגיטרה הייחודיות של הפלמנקו. בקטעים מסוימים עולה בעייתיות בחיבור הזה, שכן נגינתו המופלאה של אמין סייג' וגם שירת הפלמנקו, הן עמוסות ומורכבות מאד כל אחת בפני עצמה, כך שלרגעים נוצרת תחושה שעדיין לא נמצא האיזון המדויק שימזג את שני הסגנונות ה-"גדולים מהחיים" הללו באופן אורגאני. יחד עם זאת, בקטעים אחרים יוצרים סייג' והאנסמבל המוסיקלי דיאלוג מענג, יצירתי ונוגע ללב, שגם מצליח לזקק עבור הצופה את הקשרים האמנותיים שאכן קיימים בין שני הסגנונות והתרבויות הללו.

בניגוד לרובד המוסיקלי, השפה התנועתית נשארת "בתוך המסגרת", ומצייתת למוסכמות הפלמנקו באופן מוחלט. בתוך כך מושם הדגש בעיקר על האופן בו הרקדן הבודד מבטא בתנועותיו את המטען הרגשי של השירה, ופחות על ניצול של החלל הבימתי לתנועה או ליצירה של מבנים כוריאוגרפיים מורכבים. כמו-כן, סגנונם של צמד הרקדנים מצטיין בתנודות דינאמיות בין רצפים של עבודת רגליים אינטנסיבית ווירטואוזית לבין רגעים נייחים של התכנסות פנימית, שאינם סטטיים אלא מלאי מתח ועוצמה. המתח הזה, מרשים ככל שיהיה, מצוי לעיתים בעוכרי המופע, אשר משמר את אותו "תדר" רגשי של הפלמנקו כמעט לכל אורכו. בהקשר זה ראוי לציין דווקא את ריקוד ה-"Alegrias" שביצעה קרן פסח כרגע של קסם, בו הוצפה הבמה בגוונים אחרים של פלמנקו, והתמלאה באור, רוך ואוויר.

חשוב להדגיש כי ברמה הכוללת אין ספק שהמופע "Raices" לא נופל מהסטנדרטים המוקפדים שהציגו קרן ואבנר פסח בכל יצירותיהם הקודמות: הם עובדים עם מיטב המוסיקאים הישראלים של הז'אנר ועם רקדניות ברמה גבוהה ביותר. כמו-כן ראויה לציון העובדה שגם במופע זה מילא אבנר פסח תפקיד מרכזי בכתיבת המילים והלחנים לכל הקטעים המוסיקליים. חשובה ביותר היא העובדה, כי בבחירתם לשתף את הקהל הישראלי במסע שלהם בעקבות שורשי הפלמנקו, חושפים קרן ואבנר פסח מימדים חשובים בהיסטוריה התרבותית של אמנות זו, וזה כשלעצמו מבורך. יתרה מכך, החיבור בין הפלמנקו למוסיקה הערבית גם מעניק לקהל מסע אל שורשיו שלו, ודרך המפגש עם הצלילים שמוכרים כאן כל-כך, הקהל נסחף ומתמסר.     שומרים על סטנדרטים הגבוהים. מתוך "Raices" של להקת "רמנגאר":

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ