הרמת מסך: מותו של הריקוד היפה

בשש מתוך שמונה העבודות של הרמת מסך בלט הרצון להתנתק מהריקוד כאמנות יפה ומהנה גרידא, ולהטיח את המציאות במלוא כוח וממשותה בפני הצופים

טל לוין, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

פסטיבל הרמת מסך, בדומה לפסטיבל "גוונים במחול", מספק מדי שנה תמונת מצב של מגמות בולטות בקרב כוריאוגרפים צעירים בארץ. בשונה מ"גוונים", "הרמת מסך" נותן במה ליוצרים שכבר צברו קילומטראז' וניסיון, אך עדיין לא מחזיקים להקה משלהם. זוהי עמדה שמציבה אותם בבת אחת בלב סצנת המחול המקומית, וכמי שמבקשים לערער עליה או להציע אפשרויות חדשות לכוחות השולטים בה. » פסטיבל הרמת מסך 2013 - לכל הפרטים » פסטיבל הרמת מסך 2012 - ביקורת

להתראות נעורים, שלום מציאות

בשני המסכים בהם צפיתי בסוף השבוע (2 ו-3), ושכללו יחד שש עבודות קצרות, בלט הרצון להתנתק מריקוד כאמנות שעוסקת ביופי לשם עצמו. לא כדי לומר שלא היו רגעים יפים בעבודות (ועוד אגיע לכך), אלא שהמחול, כמדיום של הבעה עצמית, לא עסוק ביופי או בהנאה במובן הפשוט של המילים הללו. החיבור בין הגוף הרוקד לתנועה אינו חיבור של תענוג, ולכן גם אין בו הומור, תשוקה נאיבית או פנטזיה. במקום לברוא עולם חדש, כזה שיש בו התגברות או להבדיל בריחה מהקיים, בחרו כל ששת היוצרים להטיח בפני הצופים את המציאות כפי שהם רואים אותה: ללא פילטרים, ללא עידון ובד בבד גם ללא ניסיון לנסח איזו אלטרנטיבה של קיום בחלל.

תיאור זה אינו בגדר ביקורת אלא זיהוי של קול יצירתי בולט, שמסמל באופן חזק וברור את מותו של הריקוד היפה. בחלק מהעבודות המוות הזה סומן בהרבה ג'סטות אלימות, שכללו את הטחת הגוף ברצפה, משיכות וגרירות ובעיקר הבלטת המאמץ הכרוך בריקוד להבדיל מהתפיסה הקלאסית שבה נדרשים הרקדנים להיראות קלילים ומעופפים. כך למשל בעבודתה של אודליה קופרברג "אקווריום", שבה נשמעו שוב ושוב נשימותיהן הקצרות והמאומצות של הרקדניות, מעבר למוזיקת הרקע שנוגנה חלש. גם בעבודתו של מיכאל גטמן "In their View" ניכרה אותה כבדות מכוונת, בקטעי שלישייה ודואט רוויי כוח ומאבק. שומעים כל נשימה. "אקווריום" של אודליה קופרברג (צילום: גדי דגון)

הכל נשאר במשפחה

נוכחתה של מציאות גסה וחסרת רחמים בלטה בעבודתו המטלטלת של גיל קרלוס הרוש - "Deady" (שילוב בין הצליל "דדי" המסמל אבא, ובין המילה Dead שפירושה מוות). קרלוס הרוש ייצג משולש משפחתי שבו את מקומם של החמלה והרוך תופסים אימה, סבל ותחושת סכנה בלתי פוסקת. על שולחן במרכז הבמה עמדו אינספור כלי זכוכית, שאיימו לאורך כל העבודה ליפול ולהתנפץ, מטאפורה לסצנה המשפחתית שרקם הכוריאוגרף, ושלא היה בה רגע אחד של שפע.

המשפחה כזירה של מאבקים חזרה גם בעבודתה של אפרת רובין "קרוב". הציפייה ומראית העין של הקרבה, חשפה שוב ושוב דווקא את הסכנה שבאינטימיות הזאת, סכנה שקשורה בעיקרה לטשטוש האני. רובין בחרה את מיכל ונועה גימלשטיין, אחיות רקדניות (אני מעזה לנחש - תאומות), שהדמיון הרב ביניהן נשזר לתוך הכוריאוגרפיה.

ברית מילים

שני מוטיבים אמנותיים חזרו כמעט בכל העבודות, ושיקפו אולי את טביעת אצבעותיהם של מנחי הפסטיבל - רונית זיו ויורם כרמי. הראשון היה שימוש ניכר בטקסט על הבמה, בין שדוקלם בפי השחקנים ובין ששולב בפסקול. באף אחד מהמקרים לא צוין מה נאמר בטקסט, מי כתב אותו או מה מקורו. זוהי בחירה שמשאירה את הצופה בהכרח מנותק מחלק זה בעבודה, והיא בעיקר מעידה על חוסר כבוד של היוצר לטקסט שהוא משתמש בו. כי הרי אם לא חשוב שנבין מה נאמר, אזי מדוע להשתמש בטקסט מראש? ואם היוצר לא מייחס למילים חשיבות, אזי מדוע להשתמש בטקסט בכלל?

המוטיב השני קשור לעיצוב התלבושות, שכמעט בכל העבודות לקה בחסר, ולא תרם לעבודה עצמה. זהו אולי פרט שולי ולכאורה קטנוני, אך בחלק מהמקרים הוא גרם ליצירה להיראות לא גמורה ומרושלת. תלבושות, כמו מוזיקה, כמו טקסט, כמו כל בחירה שהיא, זקוקות לנימוק והיגיון בתוך המרקם של העבודה. בשני התחומים המוזכרים כדאי היה להדק יותר את בחירות היוצרים, בייחוד כאשר הן זיו והן כרמי מצטיינים בכך ביצירות שלהם.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ