בלט ליינז: מרוב כוריאוגרפיה לא רואים ריקוד

למרות יכולת וירטואוזית וטכניקה קלאסית מרשימה, הרקדנים של אלונזו קינג לא הצליחו למזג בין מזרח ומערב. התוצאה הייתה ריקוד יפה ותו לא

טל לוין, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

המופע של להקת הבלט ליינז של אלונזו קינג התחיל בדממה. בד לבן נמתח מהתקרה עד לרצפה כמעין אלומת אור שמחביאה רקדן, המנסה למוסס את גבולותיה. כשהבד מתרומם נחשף הרקדן כשהוא כמעט עירום לגמרי, ומתחיל לזוז בחלל בתנועות גמישות, פורש את שריריו במרחב. תנועות ידיים גדולות, פירואטים בשלל צורות והחלקות על הרצפה מכניסות ומוציאות את רקדני הלהקה אל ומהבמה, כשמוזיקת לאדינו עדינה מתגנבת גם היא פנימה. "שָרַף", החלק הראשון של הערב, מוקדש (כך לפי התוכנייה) לחקר מוזיקת הלאדינו של יהודי ספרד. קינג בחר לפסקול היצירה מגוון קטעי מוזיקה ושירי לאדינו, שכוללים בין השאר גם שירה בעברית, דקלום הא'-ב' כפי שהוקלט בתימן (אגב, מה לתימן ולשירת לאדינו?) ולחן לפסוק "אם אשכחך ירושלים".»  בלט ליינז - לכל הפרטים» ביקורות קודמות על אלונזו קינג

בלט ליינז, כשמו כן הוא, הוא בראש ובראשונה להקת בלט קלאסי. קינג ידוע בחיבורים שהוא עורך בין הטכניקה הקלאסית לבין פולקלור (מוזיקה, תנועה ותרבות). ובכן, את החלק הראשון של העסקה, דהיינו את הבלט, ביצעו הרקדנים באופן מופתי. זוהי נבחרת וירטואוזית, עם טכניקה מעוררת השתאות, שהצליחה להתמודד עם כוריאוגרפיה מהירה מאוד (לפעמים היסטרית), דואטים מורכבים וקטעי אוניסונו לא שגרתיים. אפשר שלולא היכולות המרשימות הללו הייתה הכוריאוגרפיה של קינג בסכנת קריסה, משום שהיא הכילה לא אחת אתגרים פיזיים כגון שיווי משקל לאורך זמן, אינספור סיבובים רצופים וכאמור קצב רצחני. לרקוד הם יודעים. בלט ליינז של אלונזו קינג (צילום: יח"צ)

את החלק השני של העסקה, קרי הפולקלור, כבר התקשו קינג ורקדניו למלא. אמנם הכוריאוגרפיה לא גלשה למחוזות אוריינטליסטים, אך יחד עם זאת לא סיפקה פתרונות תנועתיים מקוריים שהלמו כראוי את רוח הלאדינו. הרקדניות למשל היו לבושות כמו מחליקות על הקרח, עם שמלות קצרות, צמודות ולרוב גם נוצצות. וכך, בעוד הריקוד המזרחי מפרק ומשחרר את הגוף, הרקדנים היו אסופים, מהודקים ומדויקים, ובמידה רבה פשוט רקדו יפה מדי. המהירות בה זזו נתנה את התחושה כאילו הם מציירים עם גפיהם שבילים של צבע באוויר. אפשר שהסלסולים במוזיקה תורגמו לאותם סלילים ומעגלים שיצרו עם גופם, ונדמו כמעט לסרט שמחזיקות המתעמלות האמנותיות, ושממשיך להסתלסל גם כשהן עוצרות. יפה ככל שתהיה תנועה שכזו, היא מחמיצה משהו בסיסי בלאדינו, מוזיקה בעלת מסורת עתיקה, שיופיה הוא דווקא בשחרור שלה, בעממיות ובשורשים שהיא מייצגת. שום דבר מאלה לא בא לידי ביטוי בגופם של הרקדנים (ובעיקר של הרקדניות), שרק נראו יותר מערביים ומרוחקים בתוך הקומפוזיציה.

הדבר בלט עוד יותר בחלק השני של הערב, מחווה של קינג לבלט המפורסם "שחרזדה". במרכזה של העבודה, פה דה דה בין שחרזדה למלך, שבאותה מידה היה יכול להיות לקוח מאותם "בלטים רוסיים" (הציטוט מהתוכנייה) שקינג רצה להוקיר. כלומר לא היה בו שום דבר שישקף את הרוח המיוחדת, המרדנית והנועזת של שחרזדה. גם כאן, עם מוזיקה של זאקיר חוסיין, לא הצליחו הרקדנים להיחלץ מהמזג הקלאסי, או להבדיל להכניס לתוכו אלמנטים חדשים. התעמלות אמנותית. בלט ליינז של אלונזו קינג (צילום: יח"צ)

בשתי העבודות ישנם לא מעט רגעים מעניינים, בעיקר במקומות בהם נתן קינג לפראות להיכנס לתוך המרחב המהודק שיצר. גשם של כדורי נייר שזלג מהשמיים ב"שרף", הדהד היטב את הדימוי על העץ שנפצע, ושתוכנו נוזל ומתפשט ללא הרף. קאנון של ארבעה גברים ב"שחרזדה" היה מלא עוצמה, בין היתר כי היו משולבות בו ג'סטיות שבטיות. במילים אחרות, מדובר בערב של ריקוד יפה, קל לעיכול, המבוצע לעילא ולעילא. אך בתוך כל היופי הזה לא הצליח הפולקלור לבלוט, וכמו הוכנע והוכפף לתכתיבי הבלט הקלאסי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ