חסר השלם: העונג שבריקוד מלוכלך

היצירה החדשה של רמי באר ללהקת המחול הקיבוצית היא מצג סוחף של מחול גולמי, מלא תשוקה וחסר מעצורים. עכשיו רק צריך להעיז ללכת איתו עד הסוף

טל לוין, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

פתיחת המופע "חסר השלם" של להקת המחול הקיבוצית הייתה כל כולה הפתעה. אל הבמה נכנסו בזה אחר זה הרקדנים לבושים בטרנינגים, כמו אלה שמשמשים בימי שגרה בחדרי חזרות, בתנועות מחשמלות, שנראו לרגעים כמו פנטומימה מטורפת בהילוך מהיר. כוריאוגרפיה חסרת מנוחה אספה אותם יחד, מעין יצורים משונים (במובן הטוב של המילה), שהרכיבו עולם מהפנט של מחול גולמי, עמוק וסוחף. ההפתעה לא הייתה איכות התנועה, אלא הקומפוזיציה כולה. עבודותיו של רמי באר לא כוללות על פי רוב שפה תנועתית מובחנת, כי אם שפה אסתטית ברורה (באר מעורב לרוב גם בעיצוב התפאורה, התאורה והפסקול), שכוללת תנועה מוקפדת ומדויקת, ניקיון בביצוע, תלבושות מעוצבות לעילא, תפאורה רבת קומות ותאורה צבעונית. לא פעם כל ההקפדה הזאת מעקרת את העבודה מרגש ומהומור, והופכת את הרקדנים אולי למבצעים נפלאים אך לא לאמנים מספיק מעניינים. חסר השלם - לכל הפרטים

הבחירה להתחיל עם עיצוב כל כך "מחוספס" - שכלל לצד הבגדים המשוחררים גם במה חשופה ותאורה סולידית, הפגיש את האנאליות הבארית עם התשוקה הבסיסית של רקדניו לנוע בחלל. אני מעיזה לנחש שבאר גם נתן לרקדנים חופש פעולה יצירתי, לאור ריבוי הסולואים בעבודה, שישבו עליהם באופן אורגני וזורם. בין הרקדנים הבולטים היו קורינה פריימן (עם תספורת מיילי סיירוס) שקיבלה בעבודה הרבה קטעי סולו ארוכים. פריימן מתנועעת כמו חתולה בספארי, והמראה המהפנט שלה הצליח להחזיק את המתח הנחוץ  גם ברגעים בהם הכוריאוגרפיה הייתה חלשה קצת. איתי פרי, אחד מהרקדנים הוותיקים בלהקה, השתחרר גם הוא מכבלי הבלט הקלאסי, ונראה פה לראשונה כרקדן יצרי, בעל אמירה אמנותית מרגשת וכמובן איכויות טכניות מעוררות השתאות. מחול גולמי, עמוק וסוחף. חסר השלם (צילום: שרית עוזיאל)

אבל האיפוק (או האומץ) בחלקו הראשון של המופע, גלש בחלקו השני בחזרה לדפוסים מוכרים. באר העמיד על הבמה קוליסות עץ, שלא ברור מה היה השימוש שלהן, למעט כניסות ויציאות עבור הרקדנים. באופן סימבולי הקוליסות בצד אחד של הבמה קרסו בשלב מסוים בחבטה גדולה, והוכיחו סופית שלא היה בהן צורך. התאורה התחלפה בשלל צבעים, והבמה הייתה עמוסה בחומר תנועתי. נכון, בחלק מהמקרים ובמיוחד בקטעי האוניסונו הייתה הכוריאוגרפיה יפהפייה. באר השתמש הפעם יותר בתנועות אגן, שברי תנועה שקטעו את הרצף וההרמוניה של המחול המודרני הרגיל. יחד עם זאת, הגודש באינפורמציה לא אפשר לעכל ולהבין את כל המתרחש על הבמה.

הכוריאוגרפיה ב"חסר השלם" מבקשת להדגים, לפחות כך נדמה, את הדינמיקה והמאבק האינסופי בין הרצון להרגיש שלם או חלק משלם, לבין הצורך להתנתק מהקבוצה לטובת איזה קיום אינדיבידואלי. אני אומרת 'נדמה' משום שבאר לא מספק הסבר בתוכנייה ליצירותו, למעט ציטוט אחד שבמקרה זה לא היה ברור מה מקורו ומדוע הוא רלוונטי. גם במהלך היצירה נשמעו קטעי טקסט, לא לגמרי ברורים, שהשאירו את המילים כעוד צליל בתוך המוזיקה. בכך אולי פספסו את מטרתם, הן כמפתח פרשני ליצירה, הן כסאונד שיכול להוסיף לחוויה. גודש תנועתי. "חסר השלם" (צילום: שרית עוזיאל)

כהדרן לסיום המופע חזרו הרקדנים על קטע קצר של דיסקו-רוקנרול, אותו ביצעו באמצע העבודה. בכך אולי הושלם המהלך המפתיע של באר, שנתן לרקדנים שלו פשוט ליהנות על הבמה. ככה זה כשמאפשרים לילדים להתלכלך. חסר השלם - לכל הפרטים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ