מוצרט 10: הגודש כן קובע

הרצון של הכוריאוגרף תמיר גינץ לאצור לתוך המופע קטעים מעבודותיו הקודמות, הפך את "מוצרט 10" לאוסף דחוס וצפוף של תנועה

טל לוין, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין, עכבר העיר

רקדן בודד מותח את איבריו לכל הכיוונים, לאט-לאט, לש את השרירים כמו בצק רך שעדיין יש בו מעט התנגדות. כך נפתחת עבודתו של הכוריאוגרף תמיר גינץ "מוצרט 10", שנוצרה לרגל חגיגות העשור לעבודתו עם להקת "קמע". עשור של יצירה אינו דבר של מה בכך, והוא ראוי להערכה במדינה שבה להקות מחול לא מקבלות את הסיוע הראוי מהמדינה, ולא את ההכרה המספיקה מהקהל. במובן זה, הבחירה לפתוח את המופע באופן שכזה הייתה כמעט הוקרה לחומר הגלם ממנו עשוי הריקוד - הגוף. אבל למעט כמה קטעים בודדים, ההתחלה הצנועה והמרגשת לא בישרה את ההמשך. הרצון של גינץ "לאצור לתוך המופע" (כפי שכתב בתכנייה) קטעים מעבודותיו הקודמות, הפך את "מוצרט 10" ממצג של עושר תנועתי והתפתחות סגנונית, לאוסף דחוס וצפוף של תנועה. הסיבה לדוחק היא אוסף רב של קטעים שמבוצעים בטמפו גבוה מאוד, בליווי מוזיקה בווליום חזק מאוד, במהירות רבה. רציפות של קטעים שכאלה לא אפשרה לאוויר ולקלילות, שכל כך מאפיינים את מוצרט, להיכנס פנימה ולאזן את העבודה. מוצרט 10 - לכל מועדי המופע

סגנונו של גינץ נשען במידה רבה על הבלט הקלאסי, ונדמה שבעבודה הנוכחית הוא לא רק מסתפק בהשראה מהסגנון אלא מבקש לעשות לו הומאז' של ממש. למעשה "מוצרט 10" היא ניסיון מעניין לספק פרשנות חדשה לפה-דה-דה, הדואט בבלט הקלאסי, שמאופיין בין השאר ביחסים מגדריים ברורים - הבלרינה מורמת, מוחזקת ונתמכת על ידי הפרטנר. כמות הדואטים הגדולה בעבודה אפשרה לגינץ לפרק ולהרכיב את הפה-דה-דה, לחקור את האופן שבו מונפת הבלרינה למעלה, את יחסי הכוחות ואת מעבר האנרגיה בין הפרטנרים. בחלק מהמקרים החקירה הזאת הניבה תוצרים יפהפיים, כמו בדואט הראשון של שלומי מיארה ורייצ'ל פריקה. כך גם בדואט נוסף בו השתתף מיארה, והיה פה-דה-דה גברי, שבו נמסו הרקדנים אל תוך התנועה, עם הרבה תשוקה ואלגנטיות. הרבה תשוקה ואלגנטיות. להקת קמע (צילום: כפיר בולטין)

אבל אולי הדואט המרכזי בעבודה הוא זה של גינץ עצמו עם המוזיקה של מוצרט. לא מעט קטעים מיצירותיו של מוצרט הושמעו - אופרה, קונצ'רטו לפסנתר, יצירות למיתרים, קטעי מיסה, סולו פסנתר ועוד. גינץ השתמש בהרבה כוח בכוריאוגרפיה, אולי בניסיון ליצור קונטרה לרוך ולקלילות של מוצרט. הרקדנים קפצו ללא הפסקה, נחתו בעוצמה (לעיתים באופן מלחיץ ממש), ויצרו קווים חדים וישרים. הבחירה הזאת, כאמור, הוסיפה לתחושת הדחיסות של העבודה. דווקא בחלקים בהם בחר גינץ לשחרר קצת את הרצינות, והכניס קצת הומור, היו השתיים - המוזיקה והקומפוזיציה - בשיאן. בתוך כך, הקטע שיצר ל"מוזיקת לילה זעירה" היה משעשע, סוחף ומדויק. תנועה ללא הפסקה. מוצרט 10:

רקדני קמע לא היו אחידים ברמתם, והדבר בלט לאור הכמות הגדולה של קטעים קבוצתיים ואוניסונו. כאשר המוזיקה הפכה מהירה (וזה קרה לעיתים קרובות), נרשמו לא מעט אי דיוקים, קושי בשמירה של שיווי משקל, ברכיים לא ישרות ושאר לכלוכים קטנים. זוהי אכן כוריאוגרפיה מאתגרת, אך גינץ היה צריך לקחת בחשבון גם את היכולות והסיבולת של רקדניו בתהליך היצירה. עוד העיבו על הביצוע התלבושות שעיצבה דניאלה שפירא, שלא החמיאו - לא לכוריאוגרפיה ולא לגוף הרקדנים. בדים עמוסים, שהפרטים בהם לא נראו היטב בגלל התאורה החשוכה, וגזרות כבדות שהיו זקוקות לשיוף, כמעט הפריעו לתנועה. אפשר שזהו סיפורה של "מוצרט 10", שיש בה הרבה רעיונות, שמהם כדאי לברור ולנקות. עשור אחרי הקמתה, להקת קמע כבר לא צריכה לנסות ולהוכיח את עצמה, אלא לגבש שפה ייחודית משלה. מוצרט 10 - לכל מועדי המופע

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ