חוסה פורסל בישראל: חגיגה לעיניים, לאוזניים ולנשמה

"רוח חופשית" אולי לא שומר על האינטימיות המסורתית של הפלמנקו, אך הוא הופך את האומנות הזאת לנגישה ותקשורתית. עידית סוסליק יצאה לרקוע ברגליים

עידית סוסליק, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידית סוסליק, עכבר העיר

הפלמנקו בישראל בפריחה בעשור האחרון. לא רק שיש כאן סצנה בועטת של רקדנים ומוזיקאים שמפיקים יצירה מקומית איכותית, אלא שנדמה שהקהל ממש צמא לראות פלמנקו משובח מארץ המקור, ונוהר בהמוניו לכל מופע שמגיע מספרד. למעשה, ישראל "מסומנת" כבר זמן רב כשוק מבטיח עבור הפלמנקו, ובשנים האחרונות זכינו לראות כאן יוצרים מהשורה הראשונה של הסצנה הספרדית. יחד עם זאת, העובדה שהקהל הישראלי משלב בין צופים שמגיעים "מתוך" הפלמנקו, ולכן מכירים אותו על בוריו, לבין חובבי התחום (שלא לומר, מעריציו הנלהבים), מציבה אתגר לא קטן עבור מופעים מספרד. חוסה פורסל בישראל - כל הפרטים  להקתו של הרקדן והכוריאוגרף הספרדי, חוסה פורסל (Jose Porcel), פתחה השבוע (יום ד') את עונת המחול החדשה בהיכל אומנויות הבמה הרצליה, לאחר הופעות מוצלחות בחודש ספטמבר במסגרת פסטיבל "מחולוהט" במרכז סוזן דלל.

רחוק מהשורשים "רוח חופשית" (Libre Albedrio), המופע שעימו הגיע פורסל הפעם, מציג רצף של קטעי ריקוד המלווים במוסיקה הייחודית של הפלמנקו, וללא מסגרת של נרטיב מארגן. במובן זה, פורסל נשאר נאמן למהותו הבסיסית של הפלמנקו - תקשורת אומנותית בין תנועה למוזיקה - ונמנע מלעטוף אותו בסיפור ובתפאורה, כפי שמקובל לראות בבלט קלאסי או מחול מודרני. יחד עם זאת, העובדה שהמופע שייך לנישה של "בלט פלמנקו" חושפת את המרחק בינו לבין שורשיה של אומנות זו. שכן, בניגוד לאינטימיות של הפלמנקו המסורתי, פורסל ולהקתו רוקדים על תדרים אחרים, ומכוונים בעיקר להפעים אותנו באמצעות קומפוזיציות מדויקות ויכולות טכניות מרשימות. כמו כן, בעוד שהשירה היא לב-ליבו של הפלמנקו, במופע של פורסל לא היה אפילו קטע אחד שהשאיר את הבמה למוזיקאים ולזמרים (המצוינים, אגב). קומפוזיציות מדויקות ויכולות טכניות מרשימות. חוסה פורסל (צילום: נטיה טרינגי)

אצל פורסל הריקוד הוא המרכז, והוא נקי, מוקפד ואכן מעורר התפעלות; אך איכויות אלה באות על חשבון הספונטניות, שהיא סוד קסמו של הפלמנקו, ומה שהופך אותו לביטוי אישי ואנושי כל כך. במימד זה מורגשת גם המודעות לכך שהמופע מיועד לקהל זר, ולכן היתה תחושה, כי הוא מנסה להציג פלמנקו "לפי הספר", ולכלול בתוכו את כל האלמנטים שקהל מצפה לראות במופע פלמנקו: שמלות הזנב של הנשים, קסטנייטות, כובעי הסומבררו של הגברים, ומפגן ראווה וירטואוזי של רקיעות רגליים שפורסל עצמו מבצע (במיומנות ובכריזמטיות רבה, יש לומר).  הקהל יצא מגדרו "רוח חופשית" ניצב, אם כן, במיקום בעייתי, משום שהוא לא מסורתי מאד, וגם לא יכול להיחשב כמופע עכשווי. כתוצאה מכך, חוזקו הוא גם חולשתו, אך הדבר תלוי לחלוטין בעיני המתבונן. המופע אינו מציג חדשנות תנועתית ו/או כוריאוגרפית, וגם לא אמירות תרבותיות, שניתן לראות ביצירות רבות של כוריאוגרפים ספרדיים בני-זמננו, אשר עוסקים בבחינת יחסיו של הפלמנקו במילניום החדש עם המסורות של פעם. ככזה, קרוב לוודאי שהוא יאכזב קהל שבקיא ברזי הפלמנקו (המסורתי והעכשווי). יחד עם זאת, עבור אוהבי הז'אנר הוא מתהווה כלא פחות מחגיגה לעיניים, לאוזניים ולנשמה. ולראייה, הקהל בהרצליה יצא מגדרו.

יתרה מזאת, וחשוב להדגיש זאת - זהו מופע ראוי מאד, ובמובנים רבים גם עושה שירות מצוין לפלמנקו בקרב קהלים זרים. מפני שבניגוד למופעים המסחריים, אשר ממשיכים לכלוא את הפלמנקו בסטריאוטיפ הפולקלורי של שמלות אדומות מנוקדות וחושניות וולגרית, המופע של חוסה פורסל מציג את הפלמנקו כאומנות גבוהה ומורכבת ביותר, וכנחלתם של אנשי מקצוע מיומנים מאד. יתרה מזאת, דווקא בגלל אופיו, הוא מצליח במקום שבו נכשלים כאן לעיתים מופעים מסורתיים מאד מחד, או אוונגרדיים לחלוטין מאידך: הוא הופך את הפלמנקו לאומנות נגישה ותקשורתית, גם עבור אלה שאינם חיים ונושמים אותה על בסיס יומיומי אלא רק רוצים לחוות באמצעותו גיחה קצרה לספרד.                 חוסה פורסל בישראל - כל הפרטים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ