דירת שני חדרים: איך רוקדים זוגיות?

ניב שיינפלד ואורן לאור מגישים פרשנות חשופה, מעניינת ומרגשת לעבודה המקורית של ליאת דרור וניר בן גל

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

ב-1987 קורים שני דברים חשובים בהיסטוריה של המחול הישראלי. האחד הוא הקמתו של מרכז סוזן דלל בתל אביב, שמספק עד היום בית ומתחם ליצירה ויוצרי מחול ישראלים. השני הוא העלאתה של העבודה "דירת שני חדרים", מאת ובביצוע ליאת דרור וניר בן גל. במה קטנה, פיגומי עץ שיוצרים שני חדרים, ושני רקדנים-יוצרים שהביאו אל הבמה את הזוגיות האמיתית שלהם. הייתה שם תצוגה של שגרה יומיומית שמאיימת על הרומנטיקה, רגעים של אינטימיות מרגשת לעומת חיכוכים והתנגשויות, ועיסוק כן בחייהם של שני צעירים תל אביבים שמנסים למצוא את מקומם זה לצד זה ובעולם. בסרט "צעדים" שסוקר את ההיסטוריה של המחול הישראלי, סיפר בן גל כי אחת המוטיבציות ליצירה הייתה הרצון של השניים לראות אנשים רוקדים, ולא רקדנים על-אנושיים, כפי שנראו עד אז על הבמות. עניינו אותו הרגעים בהם עסקו הרקדנים בפעולות הבנאליות לכאורה מאחורי הקלעים. במובן זה "דירת שני חדרים" הייתה עבודה פורצת דרך, שהצליחה למזוג את המחול אל החיים ולהפך.» דירת שני חדרים - לכל הפרטים כמעט 25 שנה אחרי זה בחרו זוג הכוריאוגרפים והרקדנים ניב שיינפלד ואורן לאור להעלות מחדש את העבודה של בן גל ודרור. הבחירה הזאת מרגשת בראש ובראשונה משום שמחוות שכאלה נדירות מאוד במחול הישראלי. אבל שיינפלד ולאור לא הסתפקו בשחזור, אלא עדכנו את העבודה הן לזמן הנוכחי והן למאפיינים המיוחדים של הזוגיות האישית והמקצועית שלהם (כאילו אפשר להפריד ביניהם). העבודה מתחילה בסימון שני ריבועים על הבמה בעזרת סרט דביק. הפיגומים המקוריים שייצגו דירה פיזית, הפכו בגרסה החדשה לדירת פופ-אפ, שגבולותיה שבריריים מאי פעם. כך ביתם של שיינפלד ולאור, שנודדים בעצמם מארץ לארץ, וכך הוא הבית בעידן של שכירות יקרה, סאבלטים ותנועה בלתי פוסקת בין מקומות. מכאן מתחילה תזוזה אחידה, שיש בה מחוות של התלבשות, התפשטות, יומיום והרבה הליכה סביב הקירות הדמיוניים. ברקע מתחיל להישמע מארש צבאי, שאוסף את הרגעים הפרטיים הללו לתוך טקסיות דרמטית עד כדי פארודיה. בין לבין סימנו השניים זה לזה מתי לסיים תנועה מסוימת, דיברו זה עם זה כשתנועה מסוימת לא בוצעה כהלכה, ועצרו כדי לשתות, להתנגב ולשוחח. בלי קירות, בלי מחסומים. "דירת שני חדרים" (צילום: גדי דגון)בשונה מהמקור כאן בחרו השניים להושיב את הקהל מסביב לבמה, הכי קרוב שאפשר. מכאן שהחזון של בן גל ודרור, לפורר את המחיצות המלאכותיות בין הריקוד והחיים, התממש מעבר למשוער. הכל קרוב, הכל נגיש ושום רגע אינו רק ריקוד או רק המציאות. בד בבד, כל הקירות של חיינו שקופים ממילא, ואנחנו נתונים ומודעים למבט הבלתי פוסק של הסביבה, ולאופן שבו הוא מעצב אותנו. השילוב הזה מגיע לשיאו כשלאור מתפשט לגמרי (בן גל אגב נשאר עם תחתונים), ונתלה מחובק על שיינפלד הנמוך ממנו, בדומה לבן גל שנתלה על דרור. חלוקת התפקידים המגדרית שהתחילה להתערער כבר לפני 25 שנה, מפורקת כאן לגמרי, ונטענת במשמעויות חדשות. ראשית העובדה שמדובר בזוג גברים כבר משבשת את הנטייה ה"טבעית" לראות את הגבר כחזק ותומך ואת האישה כקטנה ותלויה. יתרה מכך, עצם הצורך לחלק את הזוגיות בצורה בינארית כל כך, גם הוא מוטל כאן בספק. העירום הגברי המלא מקבל גם הוא עוד ועוד משמעויות – רגע אחד הוא רך וענוג, רגע שני בוטה, אחר כך ילדותי ושובבי ובהמשך גם גולש למשחק כוחות. בגזרת הביצוע מקפידים שיינפלד ולאור לא לרקוד "יפה" כמו רקדנים. נעלי עבודה גסות וג'ינס לא נוח מלבישים גוף שלא נמתח עד לקצות האצבעות, ולא מנסה להילחם בכוח הכבידה. "דירת שני חדרים" נוצרת אפוא ברגע ההתרחשות שלה, ממש כמו שזוגיות נבנית מעצם השהייה של שני אנשים יחד. זוהי ורסיה חשופה ומלאת עוצמה, שמצליחה לעורר בצופים בה מנעד גדול של רגשות. אבל יותר מהכל, היא פשוט עושה חשק לרקוד.

» דירת שני חדרים - כוריאוגרפיה: ניב שיינפלד ואורן לאור, 4.1, תיאטרון תמונע