אבק: הומור ורגישות שהולכים לאיבוד

למופע של ענבל פינטו ואבשלום פולק יש כוונות טובות ותשוקה לתנועה, אך במבחן התוצאה הוא מתקשה ליצור קשר רגשי עם הקהל וחוטא במונוטוניות

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

פתיחת המופע "אבק" של ענבל פינטו ואבשלום פולק שולחת את הצופה מיד לעולם אחר - אל מרחב אסתטי שנבנה בקפידה ובדקדקנות, סיפור קסום על כיתה מסתורית המרחפת לה אי שם בתוך נהר אינסופי, שנוצר בעצמו לאחר סופה משונה. בין שלושת הקירות (כי הקיר הרביעי הוא הקהל), מרכיבים פינטו ופולק בדרכם היצירתית רגעים קטנים של יופי. כזה הוא, למשל, האוניסונו של הפתיחה, שמדמה רגעי שיגרה בכיתה - הצבעה, משחק ולמידה, עד שבשנייה אחת נפתחת הדלת, ורוח חזקה (מדומה) מתפרצת פנימה ומעיפה את כולם. התנועות הקטנות, שכבר הפכו לסימן ההיכר של שני היוצרים, שוזרות מן הראשית הומור והתענגות תנועתית, גם בסצנות שיש בהן לא מעט אופל וכבדות. » אבק - לכל הפרטים

במידה רבה "אבק" הוא משחק ב"נדמה לי". יש כמעט תום ילדי באופן שבו הוא מתייחס לתנועה, לגוף ולאפשרויות שהמפגש בין השניים מייצר. פינטו ופולק כמו נסגרו בחדר אטום ויצרו משהו שמנותק לגמרי מכל פוליטיקה או מצב עניינים עכשווי. יש בבחירה הזאת משהו מרענן, שמצליח באמצעות אותה קפדנות, להעמיד מופע מחול שיש בו בעת ובעונה אחת פנטזיה ועומק. גם נבחרת הרקדנים, ובהם סתיו סטרוז, רקדנית בת שבע לשעבר שהצטרפה ללהקה, מילאה את המשימה בהצלחה. מעבר לאתגרים הטכנים שזימנה הכוריאוגרפיה, כל הרקדנים גילמו היטב את הדמויות - תלמידה נאיבית, מורה מגושם שלא יכול לעמוד ישר או דמות מופרכת של ספק שרת ספק מלאך המוות, שמסיים את המופע כאיש מלא ניירות. משחק ב"נדמה לי". "אבק" (צילום: דניאל צ'צ'יק)

השילוב בין האנימציה לבין התנועה חלחל לשתי האמנויות. מצד אחד הכוריאוגרפיה פירקה את הגוף לג'סטות קטנטנות, שגרמו לרקדנים להיראות לא פעם כחלק מסרט מצויר מארץ אחרת. כך מתמזגים להם יחד מחול, תיאטרון, אמנות פלסטית ומוזיקה. מצד שני גם בתצוגות האנימציה עצמן - על מסך גדול בפתיחה, או באמצעות דפדוף מהיר בין תמונות מצוירות (שיצרו מעין סטופ-מושן), ניכרה התשוקה הגדולה לתנועה ולתזוזה שקיימת אצל פינטו ופולק. מתקשה ליצור קשר רגשי. "אבק" (צילום: אסף אשכנזי)

אבל לצד כל היופי הזה, ואולי במובן מסוים בגללו, "אבק" היא עבודה שלא לגמרי מצליחה לחדור מבעד לאסתטיקה שלה. השפה התנועתית, מגניבה ככל שתהיה, מובנת ומפוענחת כבר בחלקו הראשון של המופע, ולכן נותרת מעט שטוחה לקראת סופו. גם ההומור הנפלא והרגיש נזל והתמסמס לכדי מונוטוניות לקראת הסיום, ו"הבדיחות התנועתיות" (אם אפשר לקרוא להן כך) סופרו שוב ושוב, ובכך נחלש האפקט שלהן. "אבק" התחילה כעבודה מפתיעה ומפוארת, אך התקשתה ביצירת קשר רגשי. התחושה כאילו פינטו ופולק בנו עולם משלהם, לא הצליחה הפעם לסחוף אותי פנימה, ונותרתי מחוץ לכיתה הדמיונית שעל הבמה. » אבק: 30 בינואר, 21:00, סוזן דלל. כוריאוגרפיה: ענבל פינטו ואבשלום פולק.