בלט ג'אז מונטריאול: לא מספיק להיות נשוי לנטלי פורטמן

הדואט של הכוריאוגרף בנג'מין מילפייה היה החלש ביותר במופע של הלהקה הקנדית. גם העבודה של ברק מרשל הישראלי לא הביאה עמה בשורה חדשה

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

להקת בלט ג'אז מונטריאול היא חיה משונה עבור הקהל הישראלי. בעוד שהלהקות הממוסדות בארץ מחזיקות במנהלים אמנותיים שהם גם הכוריאוגרפים המובילים (שלא לומר היחידים) שיוצרים עבורן, היא קמה - אי שם לפני ארבעה עשורים, כ"להקת קבלן". רוצה לומר, היא להקה שאין לה כוריאוגרף בולט אחד, והיא מזמנת אליה יוצרים מכל העולם - כדי שיצרו עבורה או יתנו לה עבודות קיימות. מה ששומר על קו מאחד הוא הרקדנים, עם בסיס בלט קלאסי חזק, שמבקשים להפיח "חדוות חיים" (כך בתכנייה) במסורת. היכולות הטכניות הגבוהות, מאפשרות להלביש עליהם בכל פעם סגנון שונה. ואכן במהלך המופע כולו הודגמה היכולת הזאת שוב ושוב, בעיקר בעבודת רגליים מהודקת ובתנועה קלילה - המעידה על החזקת גוף מיומנת.» בלט ג'אז מונטריאול - לכל הפרטים

שלוש עבודות הציגה הלהקה הקנדית בביקור הנוכחי שלה במשכן לאמניות הבמה. הראשונה והחלשה ביותר הייתה גם המדוברת ביותר, בזכות הכוריאוגרף שחתום עליה - בנג'מין מילפייה, מי שזכה לתהילה בעקבות הכוריאוגרפיה שלו לסרט "ברבור שחור" ונישואים לשחקנית הראשית נטלי פורטמן. מילפייה, שיחל בסתיו הקרוב תפקידו כמנהל האמנותי של בלט האופרה בפריז, הציג כאן דואט קצר בשם "קלוז'ר". למוזיקה בלתי נסבלת של פיליפ גלאס, ריחפו שני רקדנים במשך 15 דקות הנה והנה, עד שנדמה היה שיזכו במדליית זהב בהחלקה על הקרח. אבל מעבר להתפעלות מכפות רגליה של הסולנית (סלין קאסון), "קלוז'ר" היה דואט סתמי, קיטשי ובנאלי. התלבושות, גופיות לבנות משוחררות, ניסו מעט לחספס וללכלך את הניקיון של הכוריאוגרפיה אך לשווא. גם הביצוע של הסולן, אלכסנדר היל, לא העניק את האיזון הדרוש. היל היה, איך לומר, עדין מדי, אלגנטי מדי, בוודאי בעבודה שמנסה לפי ההצהרה - "לשאוב את השראתה מן המתח העמוק ורב העוצמה הנוצר בין שני הגופים". וקצת כמו שיר של דיוויד ברוזה, שכשחושבים שהוא נגמר, מתחיל הפזמון פעם נוספת, גם 15 הדקות האלה עברו כמו נצח, עם הרבה חזרות מיותרות.

"נייט בוקס" של הכוריאוגרף הסיני וון ווי ואנג כבר הייתה אופרה אחרת. אמנם גם היא התחילה עם כמה קלישאות על חיים אורבניים, כולל מקצב דיסקוטקים ותאורה אפלה, אבל לאט לאט נוספו לה רבדים ומרקמים שונים. הכוריאוגרף פירק את הקבוצה לזוגות ושלישיות, שרקדו כל אחד פיסה של עירוניות. המוזיקה הקצבית התפצלה גם היא למקצבים נוספים, דיסטורשנים, נקישות, עד לדואט אחרון - גם הוא של סלין קאסון ואלכסנדר היל, שתיקן את כל עוולות הדואט של מילפייה. הייתה בו הקשיחות הנדרשת, שהתיישבה היטב עם העדינות הקלאסית, ויצרה הרמוניה.

פיסה של עירוניות. "בלט ג'אז מונטריאול" ביצירה "נייט בוקס" (צילום: יח"צ)

העבודה השלישית, "הארי", הייתה הזדמנות מעניינת לצפות שוב בעבודתו של הכוריאוגרף הישראלי-אמריקאי ברק מרשל. מהפריים הראשון היה ברור שמדובר בעבודה של מרשל, ששפת התנועה שלו שואבת את השראתה מפולקלור, ובעיקר מזה התימני-יהודי (ובפרט של להקת ענבל, כבן של הרקדנית המיתולוגית מרגלית עובד). "הארי" היא למעשה הכלאה בין שלוש עבודות של מרשל, את כולן העלה בישראל עם רקדנים מקומיים - "רוסטר", "מונגר" ו"וואנדערלנד". חבל שהמפגש עם הרקדנים הקנדיים, שרגליהם נעוצות במסורת מערבית ארוכת שנים, לא הוציאה החוצה אפשרויות חדשות של תנועה. במילים אחרות, בסרט הזה כבר היינו (וכאמור - לפחות שלוש פעמים). לזכותו של מרשל יאמר שהוא הצליח לגרום לרקדני "בלט ג'אז מונטריאול" ליהנות. האנרגיה הטובה על הבמה שחררה אותם, ובקטע הפינאלה הנפלא, שלקוח כולו מ"רוסטר", הם ממש חייכו מאושר. גם הקהל.

» בלט ג'אז מונטריאול: 2 בפברואר, 20:00. בית האופרה. כוריאוגרפיה: ברק מרשל, בנג'מין מילפייה, וון ווי ונאנג.