טל לוין, עכבר העיר

לפני קצת יותר משנה העלתה הכוריאוגרפית נועה ורטהיים את "ורטיגו 20", עבודה שלמה, מהודקת ומלאה ביופי, שסיכמה במידה רבה את שני עשורי קיום הלהקה, שהקימה יחד עם בן זוגה עדי שעל. חגיגת המחול הזאת, שכאמור ראויה לכל שבח, הותירה אחריה שאלה - לאן ממשיכים מכאן? האם שני העשורים הבאים ייראו אותו דבר? האם ורטיגו תהפוך ללהקה רפרטוארית, שמארחת יוצרים מבחוץ? או שתמשיך להציג את עבודותיה של ורטהיים, שמצידה אולי תחפש שפה תנועתית חדשה?» רשימו - לכל הפרטים

במידה מסוימת "רשימו", היצירה החדשה של הלהקה, היא תשובה או לפחות תחילתה של תשובה לשאלות הללו. ראשית משום שהיא שונה מאוד מהעבודות האחרונות של "ורטיגו", הגם שיש בה כמובן אלמנטים מוכרים מהקורפוס הורטהיימי. שנית, ואולי בהמשך לכך, מפני שמדובר ביצירה אקספרימנטלית, בוודאי ביחס לסגנון שהיה מוכר עד כה. אין בה קו עלילתי, אמנותי או תמתי אחד, אלא כמה וכמה כיוונים, שכל אחד מהם נבדק עד שננטש, לעיתים בלי סיבה מיוחדת לטובת אחר.הרבה כיוונים, מעט סבלנות. "רשימו" (צילום: מעיין חותם)

בתכנייה מוגדר "רשימו" כ"רושם של הדבר, שנותר בנו פנימה, לאחר העלמו". בהמשך משויך לעולם המושגים של הקבלה, וליחסים שונים שבין אור וחושך. הפנייה למקורות שכאלה (ואגב מן הראוי שאם מביאים ציטוט יציינו גם את מקורו) מחזקת את המימד הרוחני בעבודותיה של ורטהיים, שחוקרת כבר כמה שנים (ואולי בעצם מראשית דרכה), מתחים בין צורה וחומר, עולם גשמי ורוחני, עולם של מטה ועולם של מעלה, חיבור והתפרקות וכן הלאה. רקדניה נעים בחלל בתנועות מהירות, עגולות וסוחפות, כשהפעם נוספו למזג המוכר גם תזוזות חדות, לעיתים אלימות, קטועות ומחוספסות. אפשר שורטהיים ביקשה ליצור פריימים "מלוכלכים" יותר מאלה שיצרה עד היום. עדות לכך ניתן למצוא גם במוזיקה של השותף הוותיק רן בגנו, שהוסיף גם הוא חריקות ודיסטורשנים לפס הקול ההרמוני בדרך כלל ; והתלבושות של רוזי כנען, שהיו בחלקן מהודקות ואלגנטיות, ובחלקן זרוקות ומשוחררות.

רצינות ופאתוס ברגע אחד, הומור ומודעות עצמית ברגע אחר, ג'אז וצ'לו, חושך ואור - רקדני ורטיגו התרוצצו על הבמה במלוא מובן המילה. לסצנות הריצה הרבות לא תמיד היה נימוק או צורך בתוך הכוריאוגרפיה, והן ביטאו את תחושת הבלבול שעלתה בחלקים מהעבודה. לא לגמרי היה ברור איך כל הפאזל מתחבר לכדי משהו קוהרנטי או אפילו פשוט מרגש ונוגע ללב. נדמה שהרצון לעסוק במושג "רשימו", כאיזו תופעה אסתטית, פיזיקלית ורוחנית, הותיר בסופו של דבר אסופה של רשמים מקריים, לעיתים יפים לעיתים תלושים ממקומם. לעיתים יפה, לעיתים תלוש. "רשימו" (צילום: מעיין חותם)

אפשר בהחלט להעריך את ורטהיים על הבחירה להתנסות ולשבור את המסגרת הקיימת. אחרי 20 שנה היא בהחלט יכולה להרשות לעצמה לעשות ריסטרט, ולבחון מחדש את האפיק שאליו היא הולכת. במקרה הנוכחי, חלק מהתוצר לא היה צריך לעבור מהסטודיו לבמה, וחלק בהחלט מוכיח עד כמה "ורטיגו" היא להקה חשובה בסצנה המקומית, שמפעל היצירה שלה רק הולך ומשתכלל עם הזמן.

» "רשימו" של להקת ורטיגו: 24 בפברואר, סוזן דלל. כוריאוגרפיה: נועה ורטהיים