פלמנקו מרקו פלורס: מחווה ליופי ולעוצמה נשית

המופע של פלורס ממלא את הבמה במשב אוויר מרענן, תוך שהוא מציג גוונים שונים של פלמנקו נשי, שדואגים להתמזג בהרמוניה מושלמת עם הסגנון הגברי

עידית סוסליק, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עידית סוסליק, עכבר העיר

פסטיבל ימי פלמנקו התקיים בסוף השבוע האחרון במרכז סוזן דלל, וגולת הכותרת שלו הייתה המופע "De FlamencAs", של הרקדן והכוריאוגרף מרקו פלורס - אחד מיקיריי הסצנה העכשווית של הפלמנקו בספרד. בעולם המונחים של הפלמנקו, המילה "Flamenca" היא תואר שמוענק לרקדנית שמצליחה לגעת באיזושהי אמת רגשית, ערכית ושורשית של הפלמנקו, ולתרגמה לתנועות. פלורס הביא לבמה אסופה מרשימה של "פלמנקאס", ולמעשה יצר מופע שמבוסס על נוכחות נשית בלבד, פרט לזו שלו: שתי זמרות, מוחאת כף, שתי גיטריסטיות ושלוש רקדניות. הבחירה בקונספט כזה היא משמעותית בהקשר לפלמנקו, בו יש שוני בין השפה הגברית לעומת הנשית. לאורך ההיסטוריה הנוכחות הנשית בשירת הפלמנקו בולטת בצורה כמעט שוויונית לנוכחות הגברית. נשים גם זוכות למקום מיוחד בטקסטים של השירים עצמם - הכמיהה של הגבר לאהובתו או הגעגועים של הבן לאמו הן תמות שחוזרות בכל סגנונות הפלמנקו. לעומת זאת, גיטריסטיות הן מחזה נדיר כמעט בעולם הפלמנקו, כך שהשתיים שמנגנות במופע - אנטוניה חימנס (שגם הלחינה את המוזיקה המקורית) ובטינה פלאטר, הן חידוש חשוב, שיש לקוות שיסלול את הדרך למוזיקאיות נוספות שמתמחות בז'אנר. העוגן של המופע כולו. מרקו פלורס (צילום: JC nievasNurcomunicasion)הצלחתו של מרקו פלורס טמונה באופן בו הצליח לתת עומק אמיתי לרעיון של המופע, ולא להשאירו כהצהרת כוונות שטוחה. יצירתו מיטיבה להציג פסיפס מרהיב של נשים, המייצגות גוונים שונים של נשיות ושל פלמנקו. הזמרות מרסדס קורטז ואינמה ריברו יצרו בקולן המחוספס עולם ומלואו, והצליחו לרגש עד מאד את הקהל למרות מחסום השפה. אנה רומרו, רקדנית ותיקה ומוכרת, מילאה את תפקיד מוחאת הכף, והיתה למטרונום האנושי-נשי שמאחד בין השירה, הנגינה והריקוד, ושומר עליהם במסגרת קצבית אחת. גם שלוש הרקדניות הצליחו לבטא בריקודי הסולו איכויות שונות, ובמובנים רבים נדמו להתגלמותם של שלושה מתוך ארבעת היסודות: גוואדלופה טורס הציגה ריקוד שורשי, מחובר מאוד לאדמה, תוך שימוש מודע בקימורי גופה; לידון פטיניו הייתה צלולה כמים, מדויקת מאד בתנועותיה הברורות והזוויתיות כמעט; וואנסה ונטו הציגה שפה תנועתית משוחררת, עם רגעי התפרצות שנראו כמו גיצים של אש. ייצוג של עומק אמיתי. מרקו פלורס:

היסוד הרביעי, והעוגן של המופע כולו, היה פלורס עצמו, שבריקודי הסולו שלו מילא את הבמה כמו משב מרענן של אוויר. בתנועות גופו הוא נתן ביטוי ברור גם לאיכויות הייחודיות של הסגנון הנשי בפלמנקו, שלא באו על חשבון האלמנטים המזוהים עם הסגנון הגברי, אלא התמזגו עמם בהרמוניה מושלמת. פלורס הפליא לבצע רצפים מרשימים של עבודת רגליים מהירה ומורכבת, אך גם לא ויתר על רגעים של נייחות, שבהן הציג עבודת זרועות וכפות ידיים פיסולית. בתקופה שבה נדמה לעיתים כי גם רקדניות פלמנקו מוותרות על העוצמה והיופי שטמונים בפלג גופן העליון, לטובת מפגני ראווה של וירטואוזיות, נראה שפלורס הצליח לפצח משהו מהותי בפלמנקו דרך האיזון המיוחד שמצא בין הגברי לנשי. המופע "De FlamencAs" העניק לקהל הישראלי ערב קסום ומרגש, שבו אמניות פלמנקו מצוינות, שהן קודם כל נשים - דודות, אימהות ואחיות - שרו, ניגנו ורקדו על הבמה במלוא הדרן. לצידן ניצב מרקו פלורס, האדם והאמן, שבדרכו היצירתית הצליח לבטא את הערכתו הגדולה, ולומר להן תודה.