טל לוין, עכבר העיר

בסוף השבוע שעבר הוצגה על במת סוזן דלל עבודתו של הכוריאוגרף הצרפתי אנז'לין פרלזוקאז', שכללה מונולוג בן 90 דקות של שחקן, שלווה בקטעי תנועה של שישה רקדנים. המונולוג, שהיה כולו בצרפתית, תורגם באופן חלקי, מקוטע ולא מדויק לקהל. אחרי 45 דקות היו בידי שתי בחירות - או לקום ולצאת מהמופע, או להתעלם ממשמעות הטקסט, ולהקשיב למילים כאילו היו פסקול מוזיקלי. בחרתי באפשרות הראשונה. השימוש בטקסט, כפי שכבר כתבתי בהזדמנות אחרת, הוא לא בפשטות עוד מוזיקה שמעטרת את עבודת הכוריאוגרפיה. לבחירה במילים יש משמעות, בדיוק כפי שלבחירה ביצירה מוזיקלית יש. אי לכך, הניסיון להגדירה כפסקול חסר מובן נראית לי פרובלמטית במיוחד. למרבה הצער זוהי לא פעם הגישה בעבודות מחול ישראליות וכאלה שמיובאות ישראל, ושמניחות שהקהל פשוט "יתמודד" עם מה שנותנים לו. משום מה היוצרים לא רואים לנכון לציין את מקור הטקסטים שבהם עושים שימוש, לצטט במידת הצורך או לספק תרגום נאות.וירוס של אוהד נהרין - לכל הפרטיםלהקת בת שבע פותחת עונה לקבלת עדכונים מעכבר העיר לחצו וכל כך למה ההקדמה הזאת? משום שבדיוק שבוע לאחר מכן העלתה להקת בת שבע את "וירוס של אוהד נהרין", יצירה מ-2001, שמבוססת על מחזהו של פיטר הנדקה "העלבת הקהל". בקטעי הכוריאוגרפיה ב"וירוס" שולבו קטעים מתוך המחזה האקספרימנטלי, בצורת מונולוג שדקלם הרקדן עומרי דרומלביץ'. בדבריו פונה השחקן לקהל, ומבקש לפרק ולהרכיב באופן אובססיבי כמעט את מערכת היחסים הצפויה ולא הצפויה ביניהם. "אתם לא תראו כאן תאטרון", הוא אומר, ומיד ממשיך "אתם תראו כאן תאטרון של תאטרון". דיבורו האינטנסיבי נע בין מילים ומשפטים שיש להם פשר ברור, לבין רצפים מילוליים שנשמעים סותרים, מטופשים כמעט ולא תמיד בהירים. ברגע אחד הוא תומך בקהל ומעודד, וברגע השני מעליב ומשפיל אותו. לוח וגיר

אבל אלה לא היו המילים היחידות על הבמה. רקדני בת שבע צוידו בגירים לבנים, ומן הרגע הראשון ציירו, כתבו וסימנו על הקיר השחור שעמד באחורי הבמה. כך גם התנועה עצמה הפכה לטקסט, ומנגד המילים והסימנים התמזגו בתוך גוף הרקדנים, שיצרו תחביר תנועתי חדש. בין לבין שולבו קטעי מוזיקה נפלאים שהיו שילוב בין מוזיקה מקורית של קרני פוסטל, ופסקול שהורכב ממוזיקה ערבית, קלאסית ומערבית. הטקסט, לסיכומו של דבר, לא היה קישוט שאפשר היה להתעלם ממנו, אלא תפס את מקומו הנכון בתוך הקונספט הכללי של העבודה. במקרה כזה, היו גם רגעים בהם אפשר היה להקשיב לטקסט כמוזיקה מצד אחד, וכאמצעי אמנותי בעל משמעות מצד שני. עם זאת חשוב להעיר, כי בקהל ישבו גם אנשים שאינם דוברי עברית, וייתכן בהחלט שהחוויה שעברו דמתה לזאת שלי במופע של פרלז'וקאז' בשבוע שעבר. היה כדאי ומומלץ להוסיף לתוכנייה לפחות כמה משפטים מתוך הטקסט הנאמר על הבמה בתרגום לאנגלית.המילים הן חלק מהכוריאוגרפיה. וירוס של אוהד נהרין (צילום: גדי דגון)

"וירוס" היא עבודה מהודקת מאוד, שיש בה לא מעט רגעים עוצרי נשימה של תנועה. נהרין לא חשש לגלוש בה לחומר תנועתי עדין ויפה (במובן הפשוט של המילים), שחוגג את המפגש בין הגוף לחלל. בתוך כך שולבו גם לא מעט תנועות של בלט קלאסי, האיברים נמתחו לאט ובסמיכות וג'סטות רבות חזרו על עצמן. בתוך הדיון האמנותי על יחסי קהל-צופה, נשתל גם דיבור עדין ומרומז למחצה - על יחסי ישראל-פלסטין. על הקיר כתבו הרקדנים את המילה "פלסטלינה", שהיא כמובן קירוב לא-מקרי-בעליל למילה "פלסטינה". גם בכיתובים האחרים שהרקדנים השתמשו בהם בקטע שבו ציירו על הקיר כמו אמני גרפיטי, נפלו 'טעויות' שכאלה, ששינו קצת את המקור, בדיוק כדי לגלות ולהסתיר אותו בו זמנית. הבחירה במוזיקה ערבית, בעיקר בסיום, התמזגה ברגע אחד עם רצף הקללות והגידופים שפלט דרומלביץ' - ושכלל העלבות חסרות שחר (הפייבוריט שלי היה "מועמדים להתאבדות מוצדקת"). כיצד מגיבים השומעים להעלבות שכאלה? האם הכל אפשרי במסגרת היחסים בין המופיע לקהל? איך היו מגיבים אם הלוקיישן היה אחר? מה הפעולה הנגזרת מעלבון? ומה הקשר בין ההתנהגות הכמעט עדרית של הקהל הצופה ביצירת מחול, לאזרחים קונפורמיסטים במציאות הישראלית הקיימת?הגם שהעבודה מוגדרת כיצירה "בשיתוף הרקדנים", ניכר שנהרין לא אוהב אלתורים על הבמה, וקטעי הסולו הקטנים שנשתלו פנימה נבנו גם הם בצורה מדויקת. כשניתן חופש האלתור, כמו בקטע בו ניצבו כל הרקדנים בשורה אחת ובצעו כל פעם תנועות שלהם לכמה שניות, ניכרו ביניהם פערי הרמה. ובכלל, נדמה שהיום יותר מאי פעם, בת שבע היא להקה שהפערים ניכרים בה. עדיין כל הרקדנים מצוינים ונפלאים, אך יש כאלה שהוירוס הנהריני נדבק בהם טוב יותר, והם מרגישים אותו ומשתמשים בו כמו בכוח פנימי. בלטו לטובה הרקדניות אייר אלעזרא, בובי סמית' וזינה (נטליה) זינצ'נקו, שגם הפעם הפגינה יכולות פיזיות מעוררות השתאות והייתה מלאה בגרוב מדויק.