מריה קונג בבארבי: הרפתקה אמנותית גרנדיוזית

הצפייה במופע "Back Stage" היא חוויה אחרת, מפתיעה ומיוחדת. עם קצת יותר עריכה וקצת פחות קרקסיות, הוא גם היה הופך למסיבה בלתי נשכחת של מחול

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

מריה קונג היא להקת מחול משונה, שלא דומה באופייה כנראה לאף להקת מחול אחרת בארץ. חרף העובדה שמדובר בלהקה צעירה, ולא רפרטוארית או ממלכתית בשום צורה, יש לה הרבה תקציב לשחק איתו. השילוב בין הגיל הצעיר לבין השפע הכלכלי היחסי שלה, מוביל אותה לא פעם להרפתקאות אמנותיות גרנדיוזיות. וכזו היא "Back Stage", שעלתה אמש (שני) במועדון הבארבי בתל אביב בפעם החמישית. המופע משלב להקה חיה שמנגנת, רקדנים שנעים כל פעם בפינה אחרת של המועדון, ומחייבים את הקהל להסתובב לכיוונים שונים; וגם וידאו ארט מושקע, תלבושות מהודקות, תאורה מתוכננת היטב וטקסטים. » מריה קונג - Back Stage - לכל הפרטיםכמו בעבודה הקודמת שלהם, "Open Source", גם כאן ניכר שהושקעה מחשבה בכל אחד ממרכיבי הערב: הסאונד היה באיכות גבוהה, הצופים הובלו כל הזמן על ידי סדרנים שכיוונו אותם לאן להסתכל, והסדרנים עצמם היו חלק בלתי נפרד מהרקדנים. קטעי הוידאו ארט (של טל בן שבת) קיבלו חיזוק בדמות אחד הרקדנים שהשלים את הסיפור, והיו מלאי הומור. גם המוזיקה שמרה על קצב נכון, ועל מידה מתאימה של חספוס כיאה ללוקיישן. התלבושות שעיצבו ארתור אוסטמן (שגם נמנה על אחד היוצרים-רקדנים) ואודליה שמעוני, סיפרו על עולם שמורכב מפיות משונות, שהן בחציין רקדניות מועדנים, ובחציין נימפות קסומות ועדינות. הגברים לעומת זאת, נראו כלוחמים אכזריים ברגע אחד, וכנערי מסיבות שובבים ברגע אחר. אפילו התאורה הורכבה בהרבה רגישות, והייתה הסמן השצביע בכל פעם על המקום הנכון להסתכל עליו עכשיו. בכל מרכיב של היצירה הוקדשה מחשבה. "Back stage" (צילום: גיא שרייבר)

שובה של הכוריאוגרפיה לעומת עבודות קודמות של הקונגים, בעבודה הנוכחית קטעי התנועה עצמם היו הרבה יותר מהודקים. בעבר הייתה תחושה שהקונספט והאפקטים האודיו-ויזואליים משתלטים על חומר הגלם התנועתי, אך ב"Back Stage", למרבה השמחה, גם הכוריאוגרפיה קיבלה תשומת לב. השפה התנועתית הורכבה מתנועות חדשות, ששוברות את הגוף למקטעים-מקטעים, וכמו מייצרות הילוך מהיר של התנהלות אנושית יומיומית. הרקדניות חזרו שוב ושוב על תנועת הליכה, בה הן מרימות כל פעם רק את העקב של אחת הרגליים מהרצפה, כשהשנייה נגררת מאחור. החזרה יצרה מעין סטופמושן אינטנסיבי, ואווירה אורבנית מוכרת ומנוכרת בו זמנית. הרקדנים הציגו יכולות פיזיות מרשימות, כמו גם דיוק בביצוע ויכולות משחק, שירה ופרפורמנס.

אבל נחזור לגרנדיוזיות. פרויקט שכזה, שמערב כל כך הרבה אנשים, אמצעים אמנותיים ואת הבארבי, הוא מאוד שאפתני במושגים של עולם המחול הישראלי. צריך לשבח את מריה קונג על המאמץ הזה, אבל יש לשים לב למקומות בהם הרצון לייצר שואו מוליד קיטש ואפילו קרקס. כמה קטעי תנועה לקו בתכונות האלה, וכך גם כמה קטעי מוזיקה ודיבור שנראו מתאמצים כדי להיות מגניבים, מיוחדים ופרועים. וטיבו של מאמץ הוא שרואים אותו, ושבמקום לחבר את הקהל יש בו משהו מרחיק. לגרנדיוזיות יש מחיר. הצצה לטריילר של "Back Stage":

לקראת סיום המופע הזמינו הרקדנים את הקהל, שעמד מרותק מסביב, לרקוד. על הבמה עלו נצ'י נצ' וסולג'יי, עם קטע ראפ סוחף ומקפיץ, והקהל רקד והשתולל משמחה. במידה מסוימת, לא ברור למה כל מופעי המחול לא מסתיימים ככה. הרי מופע טוב נמדד בין השאר בכמה הוא מעורר אצל הקהל את הרצון לזוז ולהתמזג עם הרקדנים. עוד יותר לא ברור למה בחרו הקונגים להמשיך לאחר החפלה הזאת את המופע. כל מה שהגיע לאחר מכן נראה מיותר, ובעיקר סבל מנפילת מתח לאחר הריקוד ההמוני. ושוב חזרו הגרנדיוזיות והמאמץ, שכנראה סחפו את היוצרים להוסיף עוד ועוד אלמנטים, גם אם היצירה עצמה לא הייתה זקוקה להם. חבל, כי "Back Stage" הוא באמת מופע שאפשר להגדיר את הצפייה בו כחוויה אחרת, מפתיעה ומיוחדת. עם קצת עריכה ואיפוק הוא גם היה הופך למסיבה בלתי נשכחת של מחול. » מריה קונג - Back Stage: בארבי תל אביב, 7 ביולי.