עור: נעה דר חוקרת את סף הכאב

אחרי הרבה שנים שבהן העלתה בעיקר עבודות לילדים, נעה דר חוזרת עם "עור", עבודה למבוגרים שמוותרת על יופי והנאה, אבל מעוררת מחשבה על הגוף וגבולותיו

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

בכניסה למופע המחול החדש של נעה דר, "עור", הועמד מיצב מטריד משהו. שלוש רקדניות היו לבושות חליפות עשויות נייר זכוכית, שהתחככו בקיר, שולחן וחתיכות עץ שהונחו שם במיוחד. צליל החיכוך היה קשה מנשוא, ובכל זאת, רוב הקהל שחיכה למופע עמד והאזין לו, עמד והתבונן בתנועות הרפיטטביות והצורמניות שייצרו אותו. המתח הזה, בין משהו שקשה לראות, לבין משהו שאי אפשר להסיט ממנו את המבט, הוא במידה רבה לחם חוקנו בשבועות האחרונים. ערבוב משונה ומטלטל של אינפורמציה מפחידה ומכאיבה, לצורך במידע ובדיבור.» נעה דר - עור - לכל הפרטים

את אותו מתח שימרה דר גם במהלך העבודה, שעוסקת, כך לפי התכנייה, בגוף כמעבדה, זירה של מחקר ו"כלי קיבול רב שכבות". ולא רק לפי התכנייה – "עור" היא אכן עבודת מחקר בתנועה, שבוחנת, לעיתים באופן אלים וקשה לצפייה, את גבולותיו של הגוף. לא רק את היכולות שלו (שהרי כל יצירת מחול עוסקת בכך), אלא גם בגבולות הפיזיים והמטאפוריים שלו, באופנים שבהם הוא נפגש ומתנגש עם החלל, עם גופים אחרים ולא מעט עם כאב. לא מתעניינים ביופי. "עור" (צילום: תמר לם)

הקהל ישוב בעיגול מסביב לזירה מצופה לינולאום לבן. השורה הראשונה מקבלת מעין מגבת דקה, שמכסה את הברכיים, ומשמשת כהמשך לצבע הלבן של הרצפה. השורות האחוריות מקבלות מגבת קטנה יותר, סמלית כנראה. בארבע נקודות מוצב שרפרף קטן, שהרקדנים (שלוש רקדניות ורקדן אחד) מקדישים זמן בהתחלה לקיבוע שלו לקרקע. אפשר שזהו הרצון של דר ליצור מראה נוסף של עור, משטח לבן שבו הקהל והרקדנים נקשרים יחד, ושלא ברור מהי נקודת ההתחלה שלו ומה המרכז. אך למען האמת התפאורה המיוחדת ושלל האביזרים שנלוו לה, לא מיצו את עצמם עד תום. למגבות הלבנות (למשל) היו מחוברות שתי לולאות עשויות נייר זכוכית. האם היינו אמורים להשחיל את הידיים לתוכן? האם הרקדנים היו אמורים להשתמש בהן? הסוגיה נותרת כחידה עד הסיום, ובעיקר מאכזבת. השקעה שכזאת בתפאורה, במבנה ובהושבה ,הייתה צריכה לקבל מענה ברור יותר.

התנועה שהרכיבה נועה דר לרקדניה הייתה קשה, נטולת חמלה או רוך. השפה התנועתית שלה לא עוסקת ביופיו של הגוף או בדרך שבה הוא מתענג מעצם התנועה בחלל. אדרבא, כל מפגש, כל הזזה של איבר, כל מתיחה של רגל מוצגים כמאבק, כמלאי ייסורים או להבדיל, כריקים ומנוכרים. פעמים רבות הטיחו את עצמם הרקדנים על הרצפה, התרוממו וקרסו שוב. הם הסתובבו ללא הרף, הרעידו את הגוף והשליכו גפיהם שוב ושוב לכל הכיוונים. "עור" היא עבודה שאין בה מלודיה, אין בה רגעי חסד ואין בה הנחות. גם כששני רקדנים חיבקו את זה את זה, הפך החיבוק מיד למצג אלים של כליאה וכאב. וכך, בלי להתייפייף, מסמנת דר את הכוריאוגרפיה של חיינו בישראל, בעיקר עכשיו, בעיקר בתקופות האחרונים. נכון, מהמופע הזה אי אפשר ליהנות. למעשה הוא כמעט מפנה את העורף שלו להנאה.חוקרים את סף הכאב. "עור" (צילום: תמר לם)

ועוד מילה על היוצרים הנוספים של המופע. משהו בעבודה שכזאת, שלא נסמכת על מבינים גדולים או על הרמוניה תנועתית, מחייב ביצוע מדויק, שתצליח להכיל את הגודש שמביאה איתה נועה דר. אורי פרוסט, שהיה אחראי על המוזיקה המקורית, נצמד לקו האינטנסיבי של דר, עם מוזיקה שהייתה רווית רעשים וחריקות. רן סלוין יצר איים קטנים של וידאו במרכז הבמה, ששיוו לה פעם מראה של הר געש מתפרץ, ופעם של שמים מכוסים עננים. דווקא התלבושות שעיצבה מיכל בסעד, נראו בנאליות על הרקע הזה. כשלעצמן הן היו יפות, אך לא היה ברור כיצד הן מתקשרות לשאר המרכיבים. אחרי הרבה שנים שהעלתה בעיקר עבודות לילדים, "עור" היא ללא ספק צעד אמיץ מצד נעה דר. זוהי יצירה אקספרימנטלית, מאתגרת ולא מתפשרת, אך מתוקף כך גם מעוררת מחשבה על גבולות, טריטוריה, ושכבת העור העדינה שמגנה עלינו לא פחות משהיא חושפת אותנו לפגיעה. » עור: 17 ביולי, מחסן 2. כוריאוגרפיה: נעה דר