טרגדיה: חבל שאי אפשר ללכת עירומים

מופע המחול של הכוריאוגרף אוליביה דיבואה מעורר חוסר נוחות לאו דווקא בגלל שהרקדנים בו עירומים לגמרי

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

באחת הסצנות האחרונות בסרטו של רוברט אלטמן "משהו ללבוש", צועדות דוגמניות עירומות לגמרי על מסלול התצוגה. קולקציית העירום הזאת מוגשת על ידי סימון לו, דמות של מעצבת שמתחילה את הסרט כבעלת בית אופנה מצליח, ומסיימת אותו כשהעסק שלה משועבד ליצרן מגפיים טקסני. ההחלטה להצעיד דוגמניות עירומות היא מרד בתעשיית האופנה, שעוסקת, כך לפי הסרט, בשלל תרמיות ומניפולציות. הקהל, שנראה בהתחלה מבולבל ובהמשך מתוסכל, קם בסיום התצוגה על רגליו ומוחה כפיים בהתלהבות. אם המעצבת ביקשה להיפטר ממערבולת הטרנדים, מראה אלטמן כיצד המעשה האמיץ לכאורה שלה, הוא פשוט תחילתו של טרנד חדש. מה שברור מהסצנה הזאת הוא שהעירום, כשהוא מנותק מהקשרו המוכר, מעורר לא מעט מחשבה בקרב הצופים בו. אם הדוגמניות על המסלול היו אמורות לשחק תפקיד של אובייקטים יפים, קולבים הנושאים את הבגד, מה הן בעצם מגלמות עכשיו?טרגדיה - לכל הפרטים

התלבטות דומה עולה ממופע המחול המדובר "טרגדיה", שיצר הכוריאוגרף אוליביה דיבואה ללהקתו. למוזיקה של פרנסואה קאפן עולים על הבמה 18 רקדנים, שנעים במשך שעה וחצי כשהם עירומים לגמרי. המופע הוא למעשה החלק השלישי בטרילוגיה שיצר דיבואה - "מהפכה" (2009), "אדום" (2011) ו"טרגדיה", שעלתה לראשונה בפסטיבל אביניון ב-2012, וזכתה להדים רבים בכל העולם. שלושת, ובעיקר הראשונה והשלישית, מאופיינות בשפה תנועתית מצומצמת, המוגבלת למספר תנועות קטן, שחוזרות על עצמן שוב ושוב, כבמעין פולחן שבטי עתיק. ב"מהפכה" מלווה הכוריאוגרפיה ב"בולרו" של רוול, בעוד המוזיקה של קאפן כבר לוקחת את למרחב מוזיקלי אלקטרוני, מונוטוני כמעט ואפלולי מאוד. אם אתם לא רוקדים, מה אתם עושים? "טרגדיה" (צילום: פרנסואה סטמר)זהירות ספויילר: ב-50 הדקות הראשונות (בקרוב), לא ביצעו הרקדנים שום תנועה למעט הליכה לקדמת הבמה ובחזרה. המבנים, מספר הרקדנים, האורך של המסלול - כל אלה השתנו, אך כיוון ההליכה נותר זהה. דיבואה בחר לא רק להפשיט את רקדניו, אלא גם להפשיט את התנועה - להפוך אותה לא-תנועה כמעט, חסרת חן, ייחוד או איפיון רגשי. כתוצאה מכך מטלטל הצופה בין מגוון רחב של פרשנויות לעירום המוצג בפניו - גוף בנאלי, גוף בתנועה, גוף מנוכר וכן הלאה וכן הלאה. לכאורה היה אמור העירום לאפשר לנו לראות את הריקוד בצורתו הגולמית, הבסיסית ביותר, אך למעשה הוא עושה בדיוק את ההפך - בולע את התנועה בתוכו, מסתיר את העונג שבה, וכתוצאה מכך גם את העונג הטמון בגוף. גם ברגעים בהם נעשו כביכול תנועות שמסמנות אקט אירוטי, הן היו לא אירוטיות בעליל, ולדעתי גם מיותרות בתוך העולם הדרוך והאינטנסיבי שדיבואה התחיל ליצור. בהקשר הזה בחר הכוריאוגרף רקדנים שלא מצייתים למודל היופי המוכר - לא הרגיל (המערבי) ולא זה המקובל בסצנת המחול. קשה לומר שהיו רקדנים "יפים" (שוב, במובן הרגיל) בקאסט הזה - לא בתווי הפנים שלהם, לא בגופם, אפילו לא באופן שבו זזו. דיבואה העלה גם רקדנים בעלי עודף משקל, במיני צבעים וסגנונות. רק בהשתחוויה, כשלראשונה במופע עלו הרקדנים על הבמה עם בגדים, הם נראו כמו להקת מחול. בלי טיפה של עונג. "טרגדיה" (צילום: פרנסואה סטמר)אבל אולי החלק הכי מעניין של המופע היה דווקא הקהל, שמפגש עם יצירה שכזאת (בוודאי אם מדובר בקהל ישראלי) יכול לעורר בו מנעד רחב של תגובות. בחזית התוכניה נכתב באותיות גדולות וברורות: "המופע כולו בעירום מלא - מומלץ לבני 18 ומעלה - יתכנו הבזקי אור". המידע הזה, שכנראה היה ידוע לרוב מי שהגיע למופע (המידע הופיע בפרסומים השונים בעיתונות), הכין את הקהל לפרובוקציה. חוסר הנוחות נרשם כשהרקדנים ביצעו שוב ושוב את אותו מסלול הליכה על הבמה, במשך דקות ארוכות מאוד. כמה מהיושבים יצאו החוצה, התלחשו ללא הרף או להבדיל מיהרו להתיישב בשורה הראשונה. אם העירום הפך במהרה למשהו שהעין מתרגלת אליו, התנועה המעורטלת הייתה מערערת יותר. טרגדיה - להקת המחול אוליבייה דובואה - 17.9, 21:00, המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב