הבלט הישראלי ומיומנה: פולחן האביב של עידו תדמור

המנהל האמנותי של הבלט הישראלי רקח כוריאוגרפיה אינטליגנטית, מלאת תעוזה ומרגשת למוזיקה המופתית של סטרוונסקי, אבל השילוב עם להקת מיומנה לא תמיד פעל לטובתו

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

לא מעט אתגרים עמדו בפני להקת הבלט הישראלי ומנהלה האמנותי עידו תדמור, בבואם להעלות את המופע "GAME ON" במסגרת פסטיבל ישרוטל ישרוטל פאזה מורגנה. האתגר הראשון הוצב כבר בכניסה – מנורות עגולות, שעליהן קונוס אדום (מעין כובע ליצן) קידמו את הבאים, והוצבו לאורך כל מתחם פארק תמנע. המנורות הללו הן שריד מהפסטיבל המקורי, אז העלתה להקת בת שבע את "אנאפזה" של אוהד נהרין, שאף נתנה לפסטיבל חצי משמו (פאזה מורגנה). "אנאפזה" כזכור הייתה אחת מעבודות המחול המצליחות ביותר מבחינה קופתית, והועלתה עשרות פעמים בארץ ובעולם. האתגר השני הוא העובדה שלהקת הבלט הישראלי נאבקת בשנים האחרונות על חייה, ובשנה וחצי האחרונות, מאז מונה תדמור, נלחמת גם כדי לשנות את תדמיתה – מלהקה חסרת השפעה על הסצנה המקומית והעולמית, ללהקה רלוונטית, דינמית ומעוררת באזז.

האתגר השלישי קשור בבחירה לחבור ללהקת מיומנה, שפועלת כבר כשני עשורים בקוטב התנועתי הנגדי לבלט הישראלי, ומתמחה במופעי בידור מלאי קצב והמולה. והאתגר הרביעי היה הבחירה האמנותית ליצור כוריאוגרפיה בהשראת "פולחן האביב" של סטרווינסקי, אחת מהיצירות המוזיקליות המהפכניות והמשפיעות ביותר, ושמסמנת התחלה ושיא של המוזיקה המודרנית. בשביל תדמור ורקדניו הייתה זאת הזדמנות גדולה למשוך תשומת לב, ולהשיב את הלהקה למקום הראוי לה בתרבות הישראלית.

עבודה לא מתחנפת, שמפרשת באינטליגנציה את המוזיקה של סטרווינסקי (צילום: יניב כהן)

לשם התחלה צריך לומר שהטריבונות בפארק תמנע היו מלאות לגמרי - תוצר משולב כנראה של מסגרת הפסטיבל (אליו נמכרו חבילות הכוללות מופעים ולינה) ושל ההכרות המוקדמת עם תדמור ועם אילון נופר מהטלוויזיה. במקרים כאלה ליוצרים יש שתי אפשרויות – להשאיר את המופע מבדר ומהנה, ולהוציא צופים שבטוח יהיו מרוצים, או לנצל את ההזדמנות ולאתגר את הקהל. למרבה המזל תדמור בחר בדרך השנייה. "Game On", לפחות ברוב חלקיה, היא עבודה לא מתחנפת, שמפרשת בהרבה אינטליגנציה ותעוזה את המוזיקה המופתית של סטרווינסקי. תדמור בחר בקומפוזיציות מורכבות, בהן יש כמעט כל הזמן כמה רקדנים שמבצעים חומר תנועתי שונה על הבמה. הן רקדני הבלט והן רקדני מיומנה לא התבקשו לרקוד "יפה" כל הזמן, והציגו גם גופים שנשברים, מתעקמים ומבלבלים את העין. לא נעשה ניסיון למתן את הצרימות במוזיקה באמצעות קיטש מוגזם, ומנגד לא נסחפה הכוריאוגרפיה לכאוס מוחלט, מה שאולי נגזר ממבנה היצירה. זה גם היה החלק החזק והמשמעותי ביותר של העבודה, בו הצליחו תדמור ומימונה לשלב כוחות בהרבה חוכמה ויופי, ותרמו זה לזה – חתרנות תנועתית מחד, וגרוב מדויק מאידך. לא צריך פעלולים כשיש את סטרווינסקי. "Game On" (צילום: רן בירן)

למעשה, אם העבודה הייתה נגמרת כאן תדמור היה יכול לרשום לעצמו הישג אמנותי חשוב. אלא שהעבודה המשיכה, והקליימקס אליו הביא אותנו סטרווינסקי, לא הצליח לגמרי להחזיק את השאר. זאת בעיקר בגלל עבודה לא נכונה של להקת מיומנה, שקיבלה לידיה חומר תנועתי שחוק, בנאלי כמעט, שלא תרם מבחינת תוכן או צורה לעבודה כולה. זה גם היה החלק שבו המופע הפסיק לנסות לאתגר את הקהל, והתחיל לנסות ולבדר אותו. נכון, גם בדקות האלה נרשמו רגעים רבים של יופי תנועתי. תדמור הצטיין במיוחד בעבודת דואטים, עם הרמות מעניינות, פירואטים סוחפים ותנועה זורמת. הוא אמנם לא השתמש בכל אוצר המילים שהבלט הקלאסי והמודרני יכולים להציע, אך בהחלט יכול להתגאות בשפה תנועתית מובחנת ומעוררת מחשבה. אבל אולי דווקא בגלל זה לא היה ברור מדוע דרושים אלמנטים מתוך הקורפוס של מיומנה – שימוש בפחי אשפה גדולים, אקווריומים של מים, קוביות עץ ושאר משטחים מרעישים - שאת רובם ככולם ראינו בעבר.

עבודה נקייה, וורסטילית וזורמת. הבלט הישראלי ומיומנה בפעולה (צילום: יניב כהן)

הרבה מילים טובות צריך להגיד על הבלט הישראלי, שעושה כאן צעדים חשובים בדרך להפוך ללהקה רלוונטית, שמייצרת רפרטואר מגוון. הרקדנים, ובעיקר הבנים, הראו עבודה נקייה, וורסטילית וזורמת. בסקציית הנשים תדמור עוד לא הצליח לבנות סולניות בולטות מספיק, שיהפכו להיות כוכבות, כפי שיש בכל להקת בלט, אבל גם זה בוודאי יגיע. עכשיו רק צריך לדעת איך לא להיסחף אחרי פיתויים של אהבת הקהל. הכוריאוגרפיה של ניז'ינסקי זכתה כידוע לקריאות של בוז, ועדיין, כמו המוזיקה של סטרווינסקי היא אחת מאבני הדרך החשובות בהיסטוריה של הבלט.