סוכריות חמוצות: איך רוקדים נוסטלגיה?

המופע החדש של יורם כרמי ולהקת "פרסקו", פונה גם למי שלא מבין במחול, עם שפה תנועתית שמחמיאה בעיקר לרקדניות

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

אחד הרעשים הכי מאפיינים של אולם מופעים בישראל הוא של עטיפת סוכריות, שנפתחת ומרשרשת בדיוק ברגע הלא נכון. מסיבה שלא ברורה לאיש, אף אחד עוד לא הצליח לחשוב על פיתרון שיאפשר לאזרח מן השורה למצוץ סוכרייה מבלי להחריש את אוזני שאר הצופים. כמעט כל שחקן שראיינתי אי פעם הלין על הרעש הזה, שמצליח להוציא את העומדים על הבמה מריכוז. העבודה החדשה של הכוריאוגרף יורם כרמי, ללהקת המחול פרסקו, מתחילה עם רעש שכזה, אלא שהפעם מחוללים אותו הרקדנים על הבמה ולא הקהל. היפוך התפקידים הזה, גם אם לא במכוון, הוא רגע קומי קטן ומקסים, שמבשר במידה מסוימת על המשך היצירה. "סוכריות חמוצות" נוגעת בטריטוריות ויזואליות, תנועתיות ומוזיקליות שכנראה מעלים זכרונות בקרב הקהל הצופה בה, ותחת ידיו של כרמי הן מותקות ממקומן, מתהפכות ומעוצבות מחדש.סוכריות חמוצות - לכל הפרטיםמן הראשית ברור שכרמי מבקש לספר סיפור – עלילתי ואסתטי גם יחד. הבמה מרוהטת מפריטים שמזכירים בית ישן, ודומים יותר לתפאורה של הצגת תיאטרון מאשר למופע מחול. כך גם הבגדים שלובשים הרקדנים, שמזכירים תלבושות משנות ה-50. לאלה נוספים קטעים מוזיקליים מוכרים כגון "הסנדק" של נינו רוטה וקטעי פסנתר של שופן (למה לא לכתוב בדיוק מה היצירה?). התשלובת הזאת שפכה אור נוסטלגי על הבמה, שקיבל משנה תוקף גם מהשימוש בדמות של סבתא, שסביבה התקבצו הרקדנים כמו נכדים נלהבים ומלאי מרץ. הסוכריות החמוצות הופכות בתמונה הזאת לממתק אהוב מהעבר, בימים שבהם הקינוחים לא היו עתירי סוכר ושוקולד, נחמה מפוקפקת שכזאת, שמערבת מתיקות וחמיצות באותו הביס. במובן הזה "סוכריות חמוצות" היא עבודה שייהנו ממנה גם מי שלא "מבינים" במחול, אך מחפשים מופע מהנה, יפה ופשוט יחסית להבנה. במה בניחוח נוסטלגי. סוכריות חמוצות (צילום: תמי וייס)השפה התנועתית שטווה הכוריאוגרף קושרת בין השמחה הילדית והתשוקה למשחק, ובין הרגעים בהם אותה תמימות קסומה נפגשת עם המציאות המחוספסת. בעיקר הצטיין כרמי בעבודה זו בקטעי התנועה שיצר לרקדניות שלו, שקיבלו כאן מנעד רחב של תפקידים, הבעות ומחוות. מצד אחד הן פרשו את ידיהן מכופפות לצדדים, כמו היו בובות על חוט, ומצד שני היו מלאות אנרגיה, תנועתן סמיכה, אנרגטית וחדה. בכמה קטעים נשמעו גניחותיהן, ספק של כאב ספק של הנאה, שהוסיפו מימד אותנטי לסגנון המלוטש של כרמי. כל אחת מהן הראתה אישיות אחרת, ולזכותו של כרמי ייאמר שהוא הקפיד לבחור רקדניות שונות במראה ובאיכות שלהן זו מזו, ובכך אפשר פרשנויות שונות של הכוריאוגרפיה. שפה תנועתית נפלאה. סוכריות חמוצות (צילום: תמי וויס)אך היו גם חלקים שלא לגמרי קיבלו את הנימוקים הראויים להם במסגרת הסיפור המוצג. כאלה היו לא מעט מהקטעים בהם השתתפה דמותה של הסבתא, ובעיקר קטעי האוניסונו בהם השתמש כרמי במוזיקה צוענית ובהמשך במוזיקת פולקלור אחרת. הללו אמנם רפררו לאסתטיקה של ריקודי עם ישראלים-אשכנזיים, אבל לא היו מעניינים או משמעותיים מעבר לעובדה ששימחו והקפיצו את הקהל. בהקשר זה צריך לומר שהחלקים הספציפיים האלה הזכירו במידה רבה את עבודתו של ברק מרשל, שיצירותיו מתבססות על הרבה קטעי אוניסונו, עבודת כפות ידיים מהירה, הומור והישענות על מסורות עממיות של מוזיקה ותנועה. למעשה, אחד מהקטעים המוזיקליים בהם השתמש כרמי מופיע (בעיבוד מעט שונה) ב"רוסטר" של מרשל. אמנם במקרה של מרשל ההשראה היא מזרחית יותר, בעוד כרמי, כך נדמה, שאב מתרבות אשכנזית בעיקרה, אך עדיין אי אפשר היה שלא להשוות. איני יודעת האם הדמיון הזה הוא בחירה מודעת של כרמי או לא, אך היא בהחלט מעניינת, היות שהסצנה של המחול המודרני המקומי לא מעניקה הרבה כבוד ליצירה אתנית עכשווית.

סוכריות חמוצות - סוזן דלל, כראוגרף: יורם כרמי , 6.10.14