מארי שווינאר: אמנות הפיסול בריקוד

שתי עבודות של הכוריאוגרפית הקנדית מארי שווינאר מייצגות את קצוות השפה התנועתית והאסתטית שלה. אך בעוד "פולחן האביב" היא עבודה מרתקת ומעוררת מחשבה, "תנועות" לא מצליחה לברוא עולם תנועתי מספק

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

זוהי הפעם החמישית שבה מבקרת להקת המחול של מארי שווינאר בישראל. הפעם, הגיעה הכוריאוגרפית הקנדית להציג שתי עבודות: "פולחן האביב", הפרשנות שלה ליצירה המפורסמת של סטרווינסקי, ו"אנרי מישו: תנועות", בהשראת ספרו של מישו בעל אותו שם. שתי העבודות, האחת נוצרה ב-1993 והשנייה ב-2011, מייצגות במידה מסוימת את הקצוות של שפה התנועתית והאסתטית של שווינאר. מצד אחד מחקר של הגוף כחומר גלם, שיכול לקבל צורות שונות, לגלם דמויות שונות ולשמש בפונקציות שונות. מצד שני, גוף שכבר מתפרק מאיבריו, ושכל ניסיון שלו לייצר צורות הוא זמני ושברירי. להקת מארי שווינאר ב"פולחן האביב" - לפרטים נוספיםב"פולחן האביב" משתמשת שווינאר בעשרה רקדנים, שעולים על הבמה רק עם תחתונים שחורים. התאורה, אותה עיצבה הכוריאוגרפית, מורכבת מספוטים עגולים, שמאירים בכל פעם מקום אחר, כמעין זירה שבה מתנועע רקדן בודד. בגלל הניגוד בין החושך המוחלט, והספוט המואר, שמהדה את הניגוד בין התחתונים השחורים והגוף העירום-הלבן, מטשטשים מההתחלה הגבולות המגדריים, ולא תמיד ברור האם מדובר ברקדן או רקדנית. יחד עם זאת, השפה התנועתית של שווינאר מלאה בעונג וביופי, ולא מרוקנת (כפי שלמשל עשה אוליבייה דובאה ב"טרגדיה", שגם הציג בישראל לפני כמה שבועות) את הגוף מהארוטיקה שבו. הרקדנים הופכים לחיות, דמויות מצוירות, דמונים מעולם אחר וגם לגלדיאטורים מתקופה פרה-היסטורית. במובן מסוים שווינאר מציגה איזה עולם פרה-אנושי, שנברא ונטווה לאט-לאט, ושלעיתים נדמה שהוא בעצם קיצו של העולם בו אנו חיים – מהונדס על ידי טכנולוגיה, ומלא בבני אדם שהפכו כבר לחיות. לובשים ופושטים צורות. "פולחן האביב" (צילום: Nicolas Ruel)האביזרים היחידים על הבמה הם מעין קרניים גדולות, שחלק מהרקדנים עוטים על גופם – פעם כקרניים, פעם כציפורניים או טלפיים גדולות, ופעם כקוצים או קשקשים. שווינאר מצליחה להלך על החבל הדק בין תנועה יפה ומהנה, לבין מחזה מאיים, גרוטסקי לעיתים, ולא פחות מכך גם פארודי. בעיקר ברגעים בהם הרקדנים מגלמים חיות, עוברת את התנועה את כל הגלגולים האלה – מחיקוי משעשע, לתנועה גסה כמעט ועד לתצוגה מרהיבה של ריקוד. העובדה ששווינאר התאימה את התפקידים לאופי הספציפי של כל אחד מהרקדנים, יצרה מרקם מעניין גם בתוך הוויזואליות האחידה. "אנרי מישו: תנועות" דומה ל"פולחן האביב" במוטיבציה של הכוריאוגרפית להמשיך ולפסל / לצייר עם הגוף בחלל. הספר כולל עשרות רישומים של דמויות דיו, שירים ואפילוג, כאשר שווינאר מציגה את כולם בדרכים שונות. מרכז העבודה הוא רקדנים הלבושים שחור, שמגיבים לדמויות המוקרנות מאחוריהם על מסך לבן, ומנסים ליצור את אותן צורות עם גופם. בהתחלה אלה רקדנים בודדים, ואז הם מתחברים ומתנתקים בהתאם לצורות המוקרנות. המוזיקה של לואי דופור מגיבה גם היא למטה-מורפוזות, והיא מורכבת בעיקרה מכלי הקשה סוערים, כמעט כמו תופים בשיר רוק כבד. חסרה התפתחות. מתוך המופע "תנועות" (צילום: Nicolas Ruel)להבדיל מהעבודה הראשונה, "תנועות" לא מצליחה לשכנע בעולם שהיא בונה. למעשה היא מבוססת על אותו מנגנון (חיקוי הצורות המוקרנות), שמופעל שוב ושוב, אך ההתפתחות שלו היא בעיקר אסתטית, ואין לה רבדים נוספים. שווינאר נופלת בעבודה הזאת בדיוק בבורות מהם הצליחה להימלט ב"פולחן האביב": כך למשל היא משתמשת בטקסט בצרפתית, שאין לו פירוש בתרגום או בתכניה; היא משתמשת בעירום למרות שאין לכך נימוק בתוך היצירה עצמה, והיא משתמשת במוזיקה מלאת עוצמה, שקצת מכסה על הכוריאוגרפיה. למרבה המזל, להקת הרקדנים שלה היא נפלאה ומעניינת, ומצטיינת הן מבחינה טכנית והן ביכולות ההבעה שלה.

להקת מארי שווינאר ב"פולחן האביב"- בית האופרה - המשכן לאומנויות הבמה, כראוגרפיה: מארי שווינאר, 15.10