ריבר נורת' דאנס שיקגו: נעים זה לא מספיק

המופע של להקת המחול משיקגו מתרחש לצלילי מוזיקה נעימה, מבוצע כהלכה על ידי רקדנים נעימים ועוסק בנושאים נעימים מאוד. אלא שכל הנעימות הזאת לא מתגבשת לכדי יצירת אמנות בעלת עומק

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

בקטע הראשון במופע של להקת ריבר נורת' דאנס שיקגו (RNDC), הוקרנה על המסך באחורי הבמה תמונה מלאה בכתמי צבע, בגווני פסטל חמים. התמונה היפה והנעימה הזאת, כך נדמה, תלויה בגרסה זו או אחרת בהרבה חדרי סלון ואירוח של הרבה מאוד אנשים. היא הרקע מדויק שכנראה לא מפריע לאף אחד, מקשט היטב את החלל ומחמיא לרהיטים. סביר להניח שהרבה אנשים יראו את התמונה, יחשבו שהיא אכן יפה ונעימה, ויקנו אותה (או דומה לה) גם לסלון שלהם. ריבר נורת' דאנס - לפרטים נוספים

במידה מסוימת זה הסיפור של המופע שהציגה RNDC - זוהי תצוגה יפה, נעימה וחביבה של מחול. היא מתרחשת לצלילי מוזיקה נעימה, מבוצעת כהלכה על ידי רקדנים נעימים ועוסקת בנושאים נעימים מאוד. אלא שתמונת רקע שתלויה בסלון, נעימה ככל שתהיה, היא לא יצירת אמנות בעלת עומק. ההבדל בינה ובין יצירה שתלויה (למשל) במוזיאון, נשען בדיוק על העומק הזה, שמאפשר להעניק לעבודה סדרה של פרשנויות, לבקר את הרעיונות האסתטיים והפילוסופיים שטמונים בה ולקבל ממנה השראה. לא שכל העבודות במוזיאון הן בהכרח איכותיות, אלא שהמוטיבציה האמנותית שלהן מבקשת להתרחק בדיוק מאותה תמונת רקע של כתמי צבע.

דרוש עומק. ריבר נורת' דאנס ( צילום: Erika Dufour)

הסגנון שבו רוקדת הלהקה מוגדר בתכנייה כמחול עכשווי המבוסס על ג'אז. למעשה, השפה התנועתית שייכת לז'אנר שנקרא, אי שם בשנות ה-90, "ג'אז לירי", שמבוסס על טכניקה וג'סטות קלאסיות, עם השפעות מג'אז, מחזות זמר ולעיתים גם פולקלור. באופן מעט מצער, למרות שהתוכנית הייתה בנויה משבעה קטעים, שנוצרו על ידי שלושה כוריאוגרפים, הסגנון, כמו גם שורה ארוכה של תנועות ורעיונות, חזרו בכולם: שימוש תכוף בסיבובים ופירואטים, עבודת ידיים שמהדהדת את אגם הברבורים פינת סיפור הפרוורים והרבה ליפטים מרשימים.

הערב התחיל, כאמור, עם אותם כתמי צבע, שחזרו גם בבגדי הרקדנים. בקטע, שנקרא "הפרידות העצובות", מוגדר בתכנייה כ"יצירה מתוקה-מרירה". למוזיקה מקורית של ג'וזפין לי, שאף בוצעה על גבי הפסנתר, חי על הבמה, רקדו השחקנים בהרבה מתיקות, אך ללא כל מרירות. בכלל, נדמה שהרקדנים של RNDC זקוקים למנה הגונה של לכלוך, כזה שיהפוך את הביצוע שלהם למחוספס וכן יותר. גם ב"הבאנרס", כוריאוגרפיה של פרנק צ'אבס, שמבקשת לעשות הומאז' למוזיקה הקובנית, היה חסר לכלוך. המוזיקה הקובנית עוסקת לא מעט בכאב ובתשוקה עזה, ולא רק בצבע ובשמחה קצבית, כפי שבחר הכוריאוגרף להציג. צ'אבס אף יצר שני דואטים נוספים, אחד ל-"At Last" המפורסם של אטה ג'יימס, והשני בהשראת שיר עם רוסי. שניהם היו מפורשים מדי, תיאטרליים מדי, והמשיכו את הקו הכללי של הערב. יש מתיקות, אין מרירות. ריבר נורת' דאנס (צילום: William Frederking)

הקטע הבולט לטובה היה למעשה סולו שהוגדר כ"אלתור מובנה", פרי יצירתו של אשלי רולנד. רקדן אחד, עומד על הבמה בתוך עיגול אור קטן, ומתנועע בהשראת מוזיקה תופים מהירה של איון סולוט. מהמוזיקה עד הביצוע "פעימה" היה שלוש דקות ו-30 שניות של מחול מלא יצר וסערה. לו רק היו בתוכנית עוד כמה קטעים שכאלה, שלא עוסקים בריקוד נעים ויפה, היו הכוונות הטובות של אנשי RNDC מייצרות גם אמנות טובה.

ריבר נורת' דאנס - היכל אומנויות הבמה הרצליה, כוריאוגרף: פרנק צ'אבס, 21.10.14