Project Secus: לרקוד בין מסורת לשכחה

חברי אנסמבל בת שבע הם לא רק מוכשרים, אלא גם בעלי אישיות מעניינת, והתאקלמו היטב לסגנון הנהריני, מבלי לאבד איזו תמימות ראשונית ואותנטיות בתנועה שלהם. ובשל כך, כבר ברור שללהקה הצעירה מגיעה יצירה מקורית משלה

טל לוין, עכבר נעיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר נעיר

בתמונה הראשונה מהמופע החדש של אנסמבל בת שבע, "Project Secus", עומדת רקדנית על במה חשופה, ב"טאנדו" (tendu) - רגל אחת עומדת, השנייה מתוחה קדימה על הרצפה, והידיים בפוזיציה שלישית לפי הבלט הקלאסי. זוהי עמידה בסיסית מאוד בבלט, והבחירה לפתוח איתה את המופע משמשת את הכוריאוגרף אוהד נהרין לומר בו זמנית שני דברים: ראשית שההתחלה של התנועה אינה בחלל ריק, אלא כבר מגלמת מסורת שלמה של שפה, עולם אסתטי וסיפור אמנותי. שנית, ולפי הקטע שמגיע מיד בהמשך, ההכרה במסורת (במקרה הזה, בבלט הקלאסי) נעשית בהתחלה בדיוק כדי לערער עליה ולחפש עבורה חלופות. פרויקט סקוס - לכל הפרטים

ואכן, הקטע הפותח, המכונה בפי הרקדנים "Ignore", נוצר לפי מילותיו של צ'ארלס בוקבסקי, בהן מזמין המשורר את הקוראים להתעלם מכל המושגים והאפשרויות המוכרים להם. זהו שיר אירוני, שבו נפרטת רשימת כללים להצלחה בחיים, שמתחילה מעצות מופשטות ואינטלקטואליות, ומסתכמת בעצה יומיומית, גסה כמעט, על ניגוב הישבן. כמו בעבודות רבות שלו, גם בקטע, שנוצר במקור עבור המופע "ג'ורז וזלמן" (2006), משתמש נהרין בסדרה הנדסית, שבה בכל פעם נוספת למילים המצטברות מילה נוספת. גם הרקדניות, חמש במספר, מוסיפות כל פעם תנועה חדשה לרצף שלהן. הקהל הופך שותף במתרחש על הבמה, לומד לצפות לתנועות המוכרות, מתרגש מהתנועות החדשות, מופתע כאשר הדינמיקה נשברת.

להתרגש מהמוכר, ואז להתעלם ממנו. "Project Secus" (צילום: גדי דגון)כמו הקטע הראשון, כך גם השלושה האחרים, שלקוחים מעבודות קודמות של נהרין, מייצגים נאמנה את עקרונות הגאגא. למעשה, רבים מהם כבר הופיעו בעבודות אחרות (גם הן אסופה של קטעים קודמים) - כגון פרויקט 5, דקה דאנס ופאזה מורגנה, ובוצעו הן על ידי האנסמבל הן על ידי הלהקה הבוגרת. ההכרות העמוקה שלי עם הקטעים אפשרה להתרכז בסוגיית הביצוע, ולהתוודע להרכב החדש יחסית של אנסמבל בת שבע, שפועל יחד ארבעה חודשים.

אחרי שנה מצוינת, עם ביצועים מפתיעים ומרגשים ל"Max", וערב רקדנים יוצרים מוצלח במיוחד, גם "Project Secus" היה מפגן מרשים של מחול מצד הלהקה הצעירה. ביצוע הופך לחשוב בהקשר הזה אם הוא מגלה משהו חדש על היצירה המוכרת. במקרה של הקטע הראשון הצליחו הרקדניות לחשוף לא רק את התחביר הנהריני, אלא גם להדגים באמצעות התנועה את הכפילות המגולמת בטקסט של בוקובסקי - מחד הריקוד, כמו החיים, מחויב בפרפורמנס בלתי פוסק של שורת חוקים ותנועות מוסכמות. מאידך נהרין עדיין מסור לרעיון לפיו יצירה ו/או אמנות מתחילה במקום שבו בדיוק כל החוקים האלה נשכחים לרגע, ומשהו טהור פורץ מבפנים החוצה. בקטע זה בלטו לטובה קורינה פריימן, רקדנית הקיבוצית שהצטרפה לאנסמבל השנה, ואורי קרול.משהו טהור פורץ מבפנים החוצה. "Project Secus" (צילום: גדי דגון)

לעומת זאת, הדואט ב/ולרו, שבוצע הפעם על ידי יעל בן עזר ומדיסון הוק, לא נהנה מאותה התגלות מחודשת. זהו דואט מדהים, אך לרקדניות היה חסר איזה שקט פנימי, אותו מקצב הפועם בבולרו, ושהקרשנדו שבו נבנה בהדרגה ובשליטה מלאה. הקטע השלישי, "פארק" מתוך משה (2009), נוצר במקור לשלישיית רקדניות, ובוצע כאן על ידי שלישיית בנים. גם כאן מעורב טקסט, הפעם שכתב נהרין עצמו, שכלל את אותה אירוניה שהייתה אצל בוקובסקי, ושנוכחת במידה מסוימת בהרבה מהיצירות של הכוריאוגרף. הביצוע הגברי הגביר את תחושת האירוניה, ולכן גם את האפקט המשעשע של הטקסט. התנועה היא הד של המוזיקה. "Project Secus" (צילום: גדי דגון)

החלק האחרון של העבודה, "Secus", לקוח מתוך "שלוש" (2005) הוא גם הארוך ביותר בערב. המוזיקה המעורבלת מהדהדת את התנועה המעורבלת על הבמה - הרקדנים נכנסים ויוצאים, מבצעים סולואים של כמה שניות ונעלמים שוב. לעיתים מצטרפים שניים לדואט, וזה מתפרק אחרי רגע. בסופו של דבר מתכנס הכל לדואט אחד, שנרקד לצלילי מוזיקה הודית. גם כאן, בזכות ביצוע נפלא של שני רקדנים, התגלתה הכוריאוגרפיה מחדש - כציטוט בלתי נגמר של קלישאות מחול, שהצליח להיות מצחיק ומרגש גם יחד. ואם כבר מדברים על ביצוע, במופע מסוג זה מן הראוי היה לציין מי מהרקדנים מבצע איזה קטע. חברי אנסמבל בת שבע הם לא רק מוכשרים, אלא גם בעלי אישיות מעניינת, והתאקלמו היטב לסגנון הנהריני, מבלי לאבד איזו תמימות ראשונית ואותנטיות בתנועה שלהם. ובשל כך, כבר ברור שלאנסמבל בת שבע מגיעה יצירה מקורית משלה, לא רק קטעים ממוחזרים שבוצעו כבר אינספור פעמים באינספור מסגרות אחרות.

פרויקט סקוס , סוזן דלל, כוריאוגרפיה: אוהד נהרין, 28 בדצמבר 2014