מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

הביקור של להקת המחול סנקאי ג'וקו בישראל הוא ללא ספק מתנה למי שמעוניין להכיר את יסודות המחול העכשווי. מדובר בנציגים הכי פופולריים של מחול הבוטו היפני, סגנון צעיר יחסית (הוא התפתח בשנות ה- 60 של המאה הקודמת, כתגובה לאסון הירושימה), מיוחד במינו ושונה לגמרי מהמחול המערבי בגישתו אל התנועה, הקצב והקומפוזיציה. אין ספק, שיש באמנות של סנקאי ג'וקו מידה מסוימת של פופוליזם והתחנפות קלה לציפיות הצופה המערבי, מה שבא לידי ביטוי למשל במסגרת הניו-אייג'ית של העבודה הנוכחית, שעוסקת – כמה מפתיע - במעגל החיים, המוות והלידה מחדש. מזל שאת המסגרת הבעייתית ממלא המנהיג האמנותי של הלהקה אושיו אמגאצו באמנות מחול מעמיקה, מעוצבת לפרטי פרטים ורבת יופי.|סנקאי ג'וקו - טובארי - לכל הפרטים"טובארי", העבודה שסנקאי ג'וקו מציגים כאן, נוצרה במקור ב- 2008 בצרפת, שמהווה את הבית השני של הלהקה. העבודה נמשכת כשעה וחצי ומורכבת משבע תמונות, המציגות פרקים שונים מאותו מעגל חיים ידוע לשמצה. התנועה, כמקובל בבוטו, היא לרוב איטית מאוד ומלאת מתח פנימי צופן סוד, עם התפרצויות פה ושם לקטעים מהירים יותר. התנועות הן אקספרסיביות מאוד, פחות שואפות לווירטואוזיות לשמה ויותר לביטוי של תהליכים רוחניים. הפיזיות היא לא מוחצנת, אלא מופנמת, שוב, בניגוד למה שאנחנו רואים לרוב במחול המערבי. אין כאן חלוקה מוכרת לסולואים, דואטים ותמונות קבוצתיות, אלא רצף של תמונות כמו-תיאטרליות, נושאות משמעות, שהתנועה נובעת ממנה.אמנות מחול מעמיקה. "סנקאי ג'וקו" (צילום: יח"צ) כתוצאה מהקצב האיטי, ובניגוד למקובל ברוב המחול המערבי, כל אחת מהתמונות מהמופע נפרשת ומתפתחת בהדרגתיות, באופן שמייצר סוג של חוויה היפנוטית אצל הצופים. מצד שני, אין ספק שהקצב והמינימליזם מציבים אתגר לחלק מהצופים הפחות הרפתקניים, מה שמסביר את הזליגה המתונה החוצה בקטעים היותר מתארכים. הפיצוי על הקצב, ומה שככל הנראה הופך את סנקאי ג'וקו ללהקה פופולרית מאוד, הוא הויזואליה המרהיבה של המופע, עם מיזאנסצנות רבות ושימוש מצוין בעיצוב הבמה (קזוהיקו נקהארה), והתאורה (סאטורו סוזוקי), שהופכים את "טובארי" לחוויה אסתטית של ממש. גופם של הרקדנים, מכוסה באיפור לבן, על רקע מסך זרוע כוכבים, שגולשים לעיתים גם למשטח המעגלי במרכז הבמה – יוצרים ביחד חיזיון מיוחד במינו, שקשה לא להתפעל ממנו.התרשמות קרה, מרוחקת ונטולת התרגשות. "סנקאי ג'וקו" (צילום: יח"צ)קשה לא להתפעל, אבל גם קשה להתרגש. מהרגעים הראשונים של "טובארי", שבהם שקע האולם בחושך מוחלט וכאילו סימן לצופים להתנתק לחלוטין מעצמם ומעולם ולשקוע בקסם בימתי, מתקיים נתק מובנה בין הקהל למתרחש על הבמה. לרקדנים הניצבים מולנו אין אישיות מובחנת משלהם, והם מתקיימים אך ורק כמרכיב במקסם הבימתי שיוצר אושיו אמגאצו, שגם הוא אגב מופיע ביצירה ואף מבצע סולו יפה של זעקה אילמת. על כן, ההתרשמות מהמופע נותרת קרה, מרוחקת, נטולת ממד של התרגשות אנושית פשוטה. הדבר מחליש במידה מסוימת את החוויה הכוללת, והופך את "טובארי" למופע מחול יפה ומסקרן, אך לא כזה שחודר לתוך הנשמה ומותיר בה רושם נצחי. » סנקאי ג'וקו - טובארי: 12 בדצמבר, בית האופרה.