משל המערה, הגירסה העירומה

יצירת המחול "שעה עם אוכלי־כל", של שני גרנות ונבו רומנו, משתמשת בגוף העירום ככלי מחקר המתחקה אחר האדם הקדמון - מה שלא מונע מהרקדנים לצטט משיר השירים תוך כדי תנועה

רות אשל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

"שעה עם אוכלי־כל" הוא דואט מפתיע שבו הגוף נהפך לאתר ארכיאולוגי של האדם הקדמון ולדברי התוכניה "בוחן את התרבותי שבגוף ואת הגופני שבתרבות". המחקר נעשה על במה חשופה ועליה גבר ואשה עירומים. תוך כדי צפייה עולה על הדעת מה שכתב גדעון עפרת ב-1988 בספרו "לגעת - על אמנות ישראלית בשלהי שנות השמונים" ובו הוא התייחס בין השאר לאמנים הפרימיטיביסטים שהיו חלק מהאמנות בישראל באותן שנים. וכך הוא כותב ש"שפת המערות היא גם שפת סטנדרט ממוחשבת. כשהקדום והמודרניסטי, אינם שוללים זה את זה ביצירה הפוסט־מודרנית". והוא מוסיף שבשנות ה-80 "האנתרופולוגיה היא ספר גדול ובו כתובים דברי ימי האדם מאז ועד היום. האמן העכשווי מדפדף בספר הזה וכותב בו את הדף הנוסף".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ