בדרך לבוליווד עוצרים בתל אביב

האנרגיה המטורפת, הרגש המוחצן, התנועות המוגזמות, והתלבושות שמכוסות בכל כך הרבה נצנצים. כל מה שאפשר לצפות ולרצות ממופע ריקודים בוליוודי מתממש ב"בדרך לבוליווד"

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אבי פיטשון
אבי פיטשון

אפשר היה לראות ולחוש מיד שהקהל שהתאסף במרכז סוזן דלל למופע "הדרך לבוליווד" הוא לא הקהל האופייני למקום. ולא, אני לא מתכוון דווקא לזה שהגיעו הודים, למרות שהגיעו. שמעתי אשה אחת שואלת "אבל ייתנו לי להיכנס עם השתייה?” ושמעתי גבר אחד אומר לאשתו "זה ממש חור פה, אבל בנו פה משהו יפה". כלומר, הגיעו אנשים שכנראה חושבים שנווה צדק זה הברונקס בשנות ה-70 או משהו. לא משנה, מה שחשוב לי לומר על הצופים זה שבניגוד לי, היה ברור שמדובר באנשים ששוחים בתחום ושחיכו הרבה זמן למופע כזה בארץ. ואפילו יותר חשוב זה שאני בטוח כמעט במאה אחוז שבקטע הסיום, במהלכו ירדו הרקדנים מהבמה ואחד מהם הזמין אותי ואת בת לווייתי לרקוד אתו, לא היה אף אחד שמכיר אותי שראה אותי מנסה לעשות תנועות ידיים של שיווה. סיפור אמיתי, שאני מקווה שאף אחד לא תיעד. זה חשוב לציין כי חוץ מזה שזה מצחיק לחשוב על היחס בין היכולת של אדם לצפות התרחשויות בחייו לבין העובדה שהוא מוצא את עצמו עושה תנועות שמעולם לא עשה במעברים בסוזן דלל, זה אומר משהו על האפקטיביות המדבקת של "הדרך לבוליווד". אם יש מוסר השכל לעלילה הסופר־טלנובליסטית של המופע, הוא באופן מפתיע ההיפך מהאסקפיזם המנותק שלו ציפיתי. במשפט אחד: החיים טראגיים ורצופי טעויות שתוצאותיהן מחרידות, אז כל זמן שאנחנו עדין בסביבה, יש רק דבר אחד הגיוני לעשות: לרקוד! אני לא אומר את זה באירוניה, אם כי יש מצב שהמופע הבוליוודי הראשון שראיתי בחיי גרם לי להשתגע.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ