להסתרק עם סכין קצבים - ביקורת מחול - הארץ
מחול

להסתרק עם סכין קצבים

"המרכבה" של מירב כהן היא ריקוד טקסי עתיר אנרגיה, השואב עונג כמעט מיני מההתגרות במוות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רות אשל

המשותף לכל העבודות של מירב כהן שראיתי קשור כמדומה לעשייה טקסית הנהנית להתגרות במוות. הנוכחית, כמו קודמותיה, נוצרה בחממה למחול בעכו, ונכתב עליה בתוכנייה שהיא "פסיפס של סיטואציות המשרטטות בחלל רשמים עדינים של כאב", וכי "היוצרת בוחנת עם הרקדניות את הגבול בין החיים למוות, את 'הקצה'". השאלה היא איך מתרגמים את זה לתיאטרון פיזי. מה שראיתי היה פולחן אכזרי שבו משתתפות שלוש רקדניות ונראה שלכל אחת מהן יש זיכרון של אסון אישי. כשהן חוברות יחד נוצר כאב המתעצם לכדי דיבוק או איזו אורגיה מטורפת שהשיא הממתין בסופה יכול להיות או מוות או מציאת פיסה של רוגע.

הטקס מתחיל כאשר הרקדנית יהלי אלימלך מסתרקת עם סכין קצבים למרות ששיערה מסודר בקפידה. נראה שמגע הסכין מענג ומרטיט אותה דווקא בגלל הקשר שלו לשחיטה ולמוות. מתוך תיק גדול שחור ומעוצב היא מוציאה תפוזים, חותכת ומועכת אותם מתוך להט פנימי ונותנת למיץ לזלוג על העור והבגדים. מתמסרת לתענוג. את הקליפות של התפוזים היא מסדרת במעגל מוקפד סביבה. השימוש בסכין, ההרס של "המושלם" (התפוזים), המיץ הניגר המעלה על הדעת דם, וכמובן יצירת המעגל - אלה דימויים שכבר נעשה בהם שימוש, ותמיד נשאלת השאלה לאיזה עומק ולאילו פתרונות חדשים תגיע היוצרת.

מתוך "המרכבה". לחבר בין הרעיון ללביצוע צילום: גדי דגון

אחרי הסולו הראשון, שהוא מעין הכנת הפולחן, מגיע הסולו של רקדנית שנייה (מריה רונזפלד). בניגוד לראשונה, שהבגד צמוד לגופה ושיערה צמוד לראשה, לרקדנית השניה מראה מרושל. היא לבושה מעיל פרווה בלוי עם קרחות של שיער, ועל גבה תרמיל. היא נעמדת במרכז המעגל ומפתיעה כאשר היא מרוקנת את התרמיל המלא אדמה. היא פושטת את המעיל, מתפלשת באדמה - שאולי מעלה על הדעת אדמת קבר של מישהו יקר, אולי תינוק. הגוף רוטט, העיניים עצומות, הפה פעור. היא נראית אחוזת טראנס, מתחילה לשיר ברוסית מה שנשמע כשיר ילדים, דוחפת אגרופים למפשעה, משפשפת בחוזקה כמבקשה להתנקות מבפנים.

הלשון מבקשת להתנתק

הרקדנית השלישית (דור פרנק) נכנסת לבמה כשפיסת בד של הבגד שלה מוחזק בפיה כשק קטן. היא נעמדת במרכז המעגל, משחררת את האחיזה בפה ואבנים שחורות מפוחמות נופלות בתפזורת. היא דוחסת ומפוררת אותן עד דק, מתפלשת באדמה הרוויה במיץ התפוזים ובאפר. הלשון יוצאת החוצה, מתוחה כמבקשת להתנתק, להכאיב לעצמה, אצבעות הידיים נמתחות עד עיוות. מגרונה פורצים קולות של חיה בודדת.

מתוך "המרכבה". טראנס של התפלשות באדמה צילום: גדי דגון

בחלק האחרון של העבודה השלוש נפגשות. קליפות התפוזים משמשות כמזור, כשהן מונחות על גוף הרקדניות כצמחי מרפא, ושארית המיץ נסחט על הגוף. החיבור ביניהן הוא של מניפולציות שהן עושות זו בזו, חיכוך שמגיע לאורגיה של שליטה וסקס באווירה כואבת, אכזרית, מכשפתית. ואז מופיע על גבי תקליט שיר של שארל אזנאבור שאולי מחזיר לעולם של זכרונות נעימים יותר. והכל פתוח לפירושים.

"המרכבה" היא עבודה שופעת רעיונות אבל חסר בה מיון וסינון. יש יותר מדי חזרה שאיננה אוגרת כוח וחסר כאן התמצות הנחוץ לעבודה מסוג זה. מצד שני, ישנם אלמנטים רבים המבקשים פיתוח, כמו למשל הקטע שבה רקדנית טומנת ראשה בתוך התרמיל שהופך למעין מסכת ענק, ולא נעשה בכך כל שימוש בהמשך. כך גם יצירת מסכה משני תפוזים על העיניים והשלישי הדחוף בפה, שביקשה המשך טיפול כוריאוגרפי. גם השניות שבהן הרקדנית זועקת כחיה נשאר מבודד, אולי כמו בסצינה מתוך הצגה, אבל כאן מדובר בתיאטרון פיזי הדורש פתרונות כוריאוגרפים.

במלים אחרות, אני סבורה שעיקר הבעייה הוא שעדיין לא נפתר המעבר בין רעיון בימוי לבין פיתוחו הכוריאוגרפי.

הקשר בין התנועה למוזיקה, המהווה יותר תפאורה צלילית, הוא טוב. כך גם ההחלטה לבצע קטעים ארוכים בדממה. לשלושת הרקדניות נוכחות חזקה, מרוכזת בעצמה והביצוע הטכני־תנועתי הוא טוב, אבל אין בכך די כדי שהעבודה תחזיק את עצמה. במירב כהן אני מזהה אש פנימית חזקה שלא נותנת לה מנוח, אבל היא נמצאת עדיין במסע של חיפוש איך לתרגם את זה לאמנות.

"המרכבה" מאת מירב כהן. רקדניות יוצרות: מריה רוזנפלד, יהלי אלימלך, דור פרנק; מוזיקה מקורית: אודי ברנר; תלבושות: מיכל קפלוטו; תאורן: שחר ורכזון. תיאטרון תמונע 23.10

תגיות:

תגובות