בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התוכנית החדשה של אנסמבל בת שבע היא ניגוד שיוצר שלם

"שולה" של דניאל אגמי יוצרת שפה מרתקת של מחול מזרחי עכשווי; "Uprising" של חופש שכטר בונה מרד גברי גדול

תגובות

התוכנית החדשה של אנסמבל בת שבע מורכבת משתי יצירות טובות, שהן ניגודים שיוצרות את השלם. הראשונה, "שולה", של דניאל אגמי, היא מחול לשבע רקדניות. הבמה המוארת פרושה כולה בפני הקהל. הצבע הלבן שולט. ואילו הריקוד "Uprising", מאת חופש שכטר, הוא לשבעה גברים ומתרחש על במה כמעט חשוכה של פעילות מוסתרת מאור היום, וגם כשהאורות נדלקים, אלה אורות מסנוורים, אולי של משטר המחפש אחר פעילות חתרנית בלילה. הבמה של הגברים זאת טריטוריה ללא גבולות - ניתן לצאת ולהיכנס ממנה, לחצות אותה במהירות - ואילו החלל של הבנות תחום, והן נראות כלואות בתוכו. הנשים בבגד שקוף, מעין כותונת למי שמעביר את ימיו במקום סגור, שזרים לא רואים את המתרחש בו, ואילו הגברים במכנסיים וחולצות יומיומיות פרקטיות של מי שמעביר את ימיו בדרכים. ונראה שיש כאן אמירה מגדרית.

מבין שתי העבודות הטובות הזדקרה היצירה היפהפייה של אגמי. עם תחילתה מונחות על הבמה שלוש קונסטרוקציות לבנות שונות, בעיצובים גיאומטריים ישרים של אמיר רווה. הן נראות כמו מחיצות הפרדה, מעין חדרים פרטיים, בחלל פתוח גדול כמו במשרדים הגדולים. מחד המחיצות מאפשרות סוג של אינטימיות וניתן להיעלם בתוכן לשינה, אבל כשהרקדניות מתיישבות, מתגלה הראש והעיניים צופות ונצפות זו בזו.

גדי דגון

תחילת היצירה היא של התעוררות איטית. כשהן יוצאות מ"החדרים", הן מתקדמות על ארבע, כמו הגוף לא אגר די אנרגיה לעמוד על הרגליים. זאת אווירה קסומה של שלווה אבל ככל שהזמן עובר היא מתחילה להעיק ומשתררת אווירה של כלא, של כלוב ענק של נשים, של עצלות כפויה של מי שממתינות, וממתינות, ללא מטרה. טקסט מפר את השקט. ואולי זה הטקסט הפנימי של כל אחת מהן. וגבר, עם קול בוגר וסימפטי חוזר ואומר בדרכים שונות, "קראי אלי מתי שאת רוצה אהובתי", וכשסיים הוא לא ממתין לתשובתה, ומוסיף "קראי אלי אבל לא עכשיו, אולי בפברואר, אפריל, מאי" והצופה יכול להוסיף בדמיונו, אולי בחודש כל שהוא ואולי בשנה כל שהיא. סתם דיבורים שיוצרים אשליות, שאף אחת מהרקדניות לא מאמינה להן. ועכשיו כבר הן מתיישבות. מרימות את הקונסטרוקציות למצב של יום, ואלה הופכות לכיסאות, ספות ושולחן. מרהיב בעיצוב הנקי. והן יושבות, ממתינות, עיניים כבויות. נראה שהגוף החי הופך לעוד קו מהקונסטרוקציה. ואולי הן פשוט קישוט בסלון, מונחות על כונן. ממתינות.

מוזיקה מזרחית קצבית שוטפת את הבמה, שממקמת את המקום באיזה הרמון, ואולי זה הרמון וירטואלי של מגדר. האנרגיה הרדומה מתעוררת ופורצת במלוא עוצמתה. הכוריאוגרפית יוצרת שפה מרתקת של מחול מזרחי עכשווי, תנועה מעובדת ומדויקת של רקדניות האנסמבל הפוגשת חומרים תנועתיים גולמיים, עם אנרגיה של תרבות אחרת. אגן בועט בהתרסה, אימפולס לא מנומס של חזה, הנפת ראש של מי שאינו משלים. לפעמים הן מתקדמות בטור עורפי בצעדים של דבקה, כפות רגליים רוקעות ברצפה כחותמות של כעס, או בצעדים מהירים קטנים ומדודים של עקבים המשאירים סוג אחר של חותמות. רב־קוליות של סולואים שוטף את הבמה, משפטים תנועתיים של דיבור הגוף באורכים שונים. הן מוציאות טונות של תסכול. בתוך אותה תנועה הפורצת מבפנים, שזורים קטעים המתכתבים פארודית לדימוי האוריינטליסטי של המזרח כשהן פורשות ידיים לצדדים המתפתלות כנחשים. קטעי מחול אלה נפלאים בעיני בשילוב של תרבויות ואמירה בביצוע האיכותי של רקדניות האנסמבל.

גדי דגון

המוסיקה נקטעת. חזרה לשקט. הרקדניות חוזרות לקצב של הליכה ללא מטרה יחד ולחוד. מעצימות את הרגישות של ההקשבה, על הדקויות שבה, שעומד בניגוד לאותו טקסט של התעללות נפשית חסרת רגישות. היצירה מסתיימת באופן מפתיע ואופטימי, כאשר הרקדניות עוברות למסלול פרקטי, של מטרה. הן עומדות ומכינות סלט, וכשסיימו אחת מהן שכובה לכל אורכה על הרצפה והופכת לשולחן, והאחרות יושבות סביבה, מניחות עליה את הצלחות הספלים, מנהלות שיח חברות. כי זאת אולי הדרך האפשרית לשרוד, צריך לאכול, צריך להכין אוכן וניתן גם להפיק הנאה מחברות שותפות לגורל.

במחול הגברים של שכטר הפיזיות מתפרצת, ניזונה מלהט לפעולה למטרה. רקדני האנסמבל הצעירים והאנרגטיים חוצים את הבמה, הלוך ושוב, רצים על ארבע, גולשים עם ישבן שכמעט נוגע ברצפה כשהידיים דוחפות את הרצפה. שועטים במרחבים וטריטוריות דמיוניות ענקיות. באחד מרגעי האתנחתא הם עומדים במעגל צפוף, אחד טופח על השכם של השני, טפיחה חזקה של החבר'ה, קוד השתייכות לחבורת עילית ולה סודות משלה. המפגשים המתחילים במשחקים הופכים לאלימים, לניסיון חנק, כשהכוריאוגרף משאיר את הצופים דרוכים, בונה את המתח, והצופים תוהים לקראת מה זה הולך, איזה דבר מכונן עומד לקרות, וממש בשניות האחרונות, הכוחות הגבריים חוברים יחד למרד הגדול, ויוצרים מעין פסל בולשביקי, האחד מטפס על השני במהירות, וזה שהגיע לפסגה מרים את הדגל האדום. ואנו יודעים על החלום ושברו.

 

אנסמבל בת שבע. "שולה" מאת דניאל אגמי; עיצוב תפאורה: אמיר רווה; טקסט: נדב היימן; עיצוב תלבושות: נטלי קאפל, אטלייה דה מודה (ברצלונה); עיצוב תאורה: במבי; רקדניות: יעל בן עזר, מדיסון הוק, רני לבצלטר, שני ליכט, אילת נדב, מריקו קקויואקי, אורי קרול; "Uprising" מאת חופש שכטר; עיצוב תאורה: לי קוראן; מוזיקה: וקס"ד; רקדנים: תמיר אטינג, מריו ברמודו גיל, קלווין וו, מתן כהן, שיין סקופטץ', דורון פרק, עוז שושן. מרכז סוזן דלל, 10.12



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו