פסטיבל ישראל 2014

"אמא פוליטית": מופע מחול אפוקליפטי

המופע של חופש שכטר בפסטיבל ישראל, "אמא פוליטית", נדמה לעתים כמופע רוק, עם חומרים שאובים מהמחול האתני, והוא מעביר את הצופים דרך התפעמות וחרדה

רות אשל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אשל

אפשר לתאר את "אמא פוליטית" כקונצרט רוק עם מוזיקה רעשנית לצעירים, כשבחלקה האחורי של הבמה יש שתי קומות. בתחתונה עומדים שלושה מתופפים לבושי מדים עם כפתורי זהב נוצצים, ובקומה העליונה להקת גיטרות חשמליות. בתווך יש מקום לזמר קולני, שברגע השיא מסוגל להביע את עצמו רק בהרס עמוד המיקרופון ואחר כך נשאר עומד ומייבב. תאורה אגרסיבית של שבילים, או "קרני אור", יוצאת מהתזמורת, כיאה למקום משכנם של האלים החדשים. ולמטה אפשר לדמיין אלפי צעירים נעים אחוזי תזזית. אלא שמופע רוק זה מתקיים על במה מעונבת לקהל אליטיסטי בתיאטרון ירושלים, והרקדנים הם מקצועיים למהדרין. ובכל זאת, מה שנחרת בזכרוני זאת לא קבוצת רקדנים מצוינים, אלא קבוצת אנשים צעירים שהגורל הועיד להם להיקלע לתוך עולם עכשווי אפוקליפטי, להישטף בתוכו ולאבד את זהותם.

לדברי התכנייה, היצירה מתריסה נגד כוחות ההרס באשר הם, אבל החומרים התנועתיים מעלים על הדעת סלסולים של מחול תימני, הושטות ידיים של מחול חסידי וניתורים של ריקודי הורה במעגל, אולי גם ריקודי דבקה בשורה, שמסתיימים עם עצירת "הו־הא" כשהידיים מושטות קדימה לקהל. במילים אחרות, החומרים שאובים ממחול אתני או ריקודי עם מקומיים, מה שמחבר את היצירה, גם אם הדבר לא נאמר מפורשות, לכאן.

המופע "אמא פוליטית". דחיסות של אנרגיהצילום: Gabriele Zucca

אותם חיבורים של חומרים אתניים יוצרים לופים של משפטים תנועתיים מהירים המבוצעים באוניסונו ואי אפשר שלא להיזכר בעבודות של ברק מרשל שגם הוא עושה לעתים תמהיל דומה. אלא בעוד שמרשל פונה למוזיקה יהודית, צוענית ופופ, כאן יצר שכטר את המוזיקה הקצבית והאגרסיבית עם לופים של תופים, צלילי מיתרים טורפים והכל כמו מתחולל בתוך איזה בר מאובק באמצע המדבר.

המפגש של התנועה עם המוזיקה הזו מקצינה את אופייה של התנועה לכדי עיוות, גרוטסקה, עצבנות, כמו אנשים מטורפים שחייבים להספיק לבצע כמה שיותר לופים לפני שהגוף יתפוצץ לאלפי חלקיקים מדחיסות האנרגיה המכה על הדפנות. האוניסיונו, כלומר הביצוע הקבוצתי בעת ובעונה אחת, אכן מעביר מסר של "ביחד", של עדר אנשים שעברו שטיפת מוח ואיבדו את הרגש והזהות האישית. אולי קטע הפתיחה של היצירה שבה רואים סמוראי מבצע חרקירי, הוא רגע השיא שצפוי לכל אחד מהקבוצה.

במהלך היצירה, כמו בלחיצה על כפתור הטלוויזיה, עובר שכטר על ציר הזמן ואפשר לראות את אותה חבורה אולי, במקום ובזמן אחר. הפעם הם אסירים, זומבים, שהאנרגיה הפנימית שלהם נשרפה והם מרוקנים. הידיים מושטות מעלה רפויות, בתנוחת כניעה, כמו אין אפילו כוח למתוח אותם, כששומר עם מסכת גורילה שומר עליהם.

לאורך היצירה ממשיך שכטר לשוטט על פני ציר הזמן ויוצר קומפוזיציות של חיבורים ושל ניגודים, בתוך אותה קבוצה ובין אנשים במצבים שונים: בין מהירים ודחוסים ובין מרוקנים ומושפלים, בין מוזיקת רוק למוזיקה קלאסית, בין רעש לבין רחש של רוח מדברית. על כל זאת מנצח הפוליטיקאי, הדיקטטור, שמשלהב את ההמונים הרוקדים להתמסר לאידיאולוגיה זו או אחרת. הדיקטטור, כמו אותו זמר כוכב רוק, מסומם כוח, עושה שימוש מוגזם בתנועות גוף מוחצנות, שלעתים מזכירות את היטלר, לעתים את קדאפי, ולעתים את צ'רלי צפלין בסרט "הדיקטטור הגדול". מצחיקים ומפחידים את מי שמכיר את המחיר ששילמה האנושות.

"אמא פוליטית". התרסה נגד כוחות ההרסצילום: Gabriele Zucca

בזימון נכון כל הרעש נעלם, נבלע בתוך רחש עדין של רוח מדברית: מקום של שקט שאליו אפשר לברוח, מקום להתכנסות פנימה והקשבה, לזיכרון לעולם שהיה, שם אפשר ליצור את המוזיקה שלך בלי השפעות ולחצים זרים. בתוך חלום הזוועה מופיע ונעלם זוג, גבר ואשה מחובקים כנתלים זה על זה, שארית של פיסת רגש והומניות. הם כבר כמעט לא רוקדים. לא יכולים. והתנועה שלהם קופאת.

לקראת סוף היצירה, אותם חומרים תנועתיים של פולקלור המשמשים בסיס תנועתי לכל העבודה מבוצעים ברכות, בקפיציות נעימה, בזרימה גלית, בשמחת חיים, הרקדנים בבגדים צבעוניים ויומיומיים. נראה שהאפוקליפסה היתה רק חלום, והנה חוזרים למציאות: כביכול היוצר מבקש לומר שהכל עניין של בחירה, אפשר כך ואפשר גם אחרת, והרשות נתונה בידינו לעצב את עתידנו. ואחרי הלחץ שבעוצמת הצפייה, של התפעמות נוכח הכישרון של היוצר אבל בד בבד של שקיעה לדיכאון ודאגה, שכטר בוחר לסיים בשיר השמאלצי "Both Sides Now" של ג'ון מיטשל, כאנטי קליימקס לכל מה שראינו.

פסטיבל ישראל, "אמא פוליטית" מאת חופש שכטר, שותפים ליצירת המוזיקה: נל קצ'פטול, ירון אנגלר, מוזיקה נוספת: י.ס.באך, קליף מרטינז, ג'וני מיטשל, ג'וזפה ורדי, עיצוב תאורה: לי קארן, עיצוב תלבושות: מרל הנסל, תיאטרון ירושלים, 30.5

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ