מופע מחול שמעלים את ה"אני"

"I hope you die soon" היא עבודת מחול ניסיונית שמצליחה להגיש חוויה עם עומק ועניין ויזואלי

רות אשל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
רות אשל

לדברי התכניה הנושא של דואט זה הוא מחקר תנועתי של "היעלמות האני, ואיזה סוג של אינטימיות חדשה יכולה להיווצר?" כשקראתי מילים אלה כבר חששתי שאראה עוד מופע שבו הנייר סובל כל רעיון אבל בינו לבין הכוונות ולבין הכוריאוגרפיה אין דבר. לשמחתי זה לא היה המקרה, מה ששוב מוכיח שעבודה ניסיונית טובה היא עמוקה בפתרונות שלה וגם מעניינת ויזואלית.

אז איך מעלימים את "האני"? הפתרון שמצא הזוג הוא במעין מצב של מוות, אבל לא פיזי. השניים מוטלים שכובים על בטנם, פניהם בתוך האדמה. הם צמודים זה לזה, והיד שלו מנוחת על ראשה. ממבט ראשון הם נראים מתים, כמו זוג שנפלט מסערה איומה. בעדינות בעדינות, או בעצבנות רוטטת — הגוף רעב לנוע. היצירה היא מסע של גילוי וזיכרון של הגוף. המגבלה התנועתית חמורה כי לא רק צדי הגוף מחוברים, אלא גם הראשים, כמו תאומים סיאמיים המחוברים ברקות. אפשר להניע קצת את כפות הרגליים, אצבעות יכולות לשפשף את הרצפה. יד פוגשת את העור של היד האחרת. שלה? שלו? את הטקסטורה של השיער, שלה? שלו? האיכות של התנועה היא כזאת שנדמה שמה שמניע את הגוף זה לא הרצון של "האני", אלא איזה זיכרון של הגוף מתקופה אחרת.

התנועה איטית. יש זמן, אין ליווי מוזיקלי שמסיט, רק צפייה בתנועה המגלה את עצמה באותו יצור דו־ראשי ובעל ארבע זרועות. הגוף מגלה, שכאשר מקבעים ודוחסים את החלק העליון של הגוף ברצפה כעוגן והמשקל מוסט, ניתן להרים את הישבן, את הרגל. התסבוכת של ארכיטקטורות הגוף מדהימות, כשהן נולדות מתוך תמימות, ללא מודעות הגוף למה שהוא מייצר. בהמשך יש ניסיונות של הגוף להיפרד, זה מזה, מעין חנק פנימי, אבל זה חיבור שאי־אפשר לקרוע אותו.

כשהראשים מעט מסתובבים כך שהם מונחים על האוזן, פנים מול פנים, נפתח הפה, כמו מתוך אינסטינקט. מעין צינור ששואב ופולט אוויר. אחר כך הפיות חוברים יחד ומתחיל תהליך מרתק של צינור אוויר אחד המנשים את הגוף של שניהם. משהו בקשיחות הגוף מתרכך, יש התחלה של חיות פנימית. הידיים כבר לא רק יוצרות צורות גיאומטריות אלא נפרשות לצדדים, נעות מעלה מטה כמו על מצע אוויר. החלק העליון של הגוף מתרומם, ומתיישב על ברכיים, ואפשר לראות לראשונה את העיניים העצומות. איזה תענוג להשתחרר מהמגבלה הראשונית כאשר אפשר לנשום ולתת לגוף להתקמר ולהתקער. בהדרגה קצב הנשימה האחיד "מתקלקל", כל גוף צורך אורך נשימה אחר, וההם שוב מחברים ומנתקים את הפיות, את אותו הצינור האוויר ביניהם, ואט אט הגוף של האחד נפרד מהשני. ברגע של שיא, כל התנועה נעצרת, העיינים נפקחות. יש מבט, יש הרהור, יש "אני".

הפרפורמרים המצוינים מוותרים על הרצון האישי לטובת החיבור, זורמים והולכים בהנאה אחרי הדרישה שלו. למי שאוהב עבודה ניסיונית טובה, זו חוויה.

"I hope you die soon" (חלק ראשון) מאת ובביצוע זוג האמנים גרדינגר/שובוט מברלין. פסטיבל תיאטרון תמונע בשתוף MOVES WITHOUT BOARDERS ומכון גתה, .9.10.2015

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ