פסטיבל ישראל |

חוכמת הגוף

קסבייה לה רואה מדויק ומאופק, איוו דימצ'ב תזזיתי ואנרגטי. שני המופעים שהעלו בפסטיבל ישראל אינם פורצי גבולות כפי שהובטח, אבל הם מעודדים העזה ורעננות יצירתית

רות אשל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
רות אשל

שני מופעים בפסטיבל ישראל הציגו היבטים שונים של פרפורמנס המשלבות תנועה, תיאטרון, שירה, דיבור וחפצים. הראשון, "עצמי לא גמור" של קסבייה לה רואה, פותח באדם בלבוש יום־יומי, יושב ליד שולחן אבל תנוחת הישיבה שלו איננה נינוחה. הגב מתוח מעלה, והידיים על השולחן והרגליים מתחתיו, מונחות בקווים מקבילים מוקפדים. הוא מתחיל להניע כל איבר בנפרד לצליל תואם, נראה כרובוט מכונה בעטיפה של אדם. הוא מתקדם בחלל, וחוזר לשבת. לא ממש מעניין. ושוב כלופ החוזר על עצמו, הוא חוזר על הפעולות עם שינויים קלים והפעם לשקט. לעתים נעמד עם הפנים לקיר האחורי. שקט. והוא ממשיך לעמוד וכשהוא מזכיר את ג'ון קייג' ביצירתו השקטה "33'4".

"עצמי לא גמור" מאת ובביצוע קסבייה לה רואהצילום: Katrin Schoof

עד כאן אפשר היה לטעות ולחשוב שאנו צופים במופע ניסיוני בניו יורק של שנות ה-60. אלא שאחרי שהמסרים של "היום־יומי" וה"רובוטי" נצרבו אצל הקהל, הוא יוצא לדרך מרתקת. הוא מפשיל חולצה ומושך את קצוות הגופיה השחורה מעלה מעלה מעל הראש, מפשיל את המכנסיים ומושך תחתון שחור מטה שהופך למעין חצאית צמודה ונוצר מין גוף גליל שחור. מעין קונטורה המזכירה יצירות של אלווין ניקולאיס. אלא בניגוד לניקולאיס הדיוניסי, לה רואה הוא נזירי והבמה והבגד בשחור לבן.

כשהאמן מניח את הידיים על הרצפה, נוצר ייצור מוזר, מעין חרק שחור שרק עור כפות הידיים והרגליים גלויים. קונטורת הגוף שהשתנה, והגוף העיוור ללא עיניים, פותחת אפשרויות לגילויים עתירי דימיון והומור. כששהרגליים ניתקלות בקיר הן מטפסות עליו, כשהשכמות והידיים נהפכים לבסיס ואילו שני כפות הרגליים הפושטות על הקיר בפלקס, מזכירים שני ראשים עם צוואר מאורך היוצאים מתוך הטורסו. לאחר שמגבלה זו של הגוף המכוסה נבדקה הוא חוזר לכיסא. מתחיל שלב נוסף של בדיקה והפעם כשהגוף עירום לגמרי. ההבדל הוא לא רק בין עירום למכוסה, אלא גם בין תנועה פרושה שטוחה לתנועה המתבצעת בתנוחה מקופלת, שאותה אפשר לתאר כתנוחת "מחרשה" של יוגה עם ברכיים כפופות שנדחסו ללא אוויר בין חלקי הגוף. נוצרה צורת טורסו הפונה לקהל וחריץ הישבן מזדקר מעלה. כשהוא נשאר עומד על מקומות, הגוף נראה כפסל של ירק, אולי פלפל, המוצג על הדוכן לראווה. כאשר הוא מתקדם בקושי, הוא נהפך למעין חיה פרוקית.

לה רואה אינו צעיר ויש לגוף הנאה שלו חוכמה של מי שהתנסה שנים בתנועה. הוא מדויק, מאופק וכל זאת תוך הפגנת גמישות נהדרת, בלי לגלוש לקרקסיות או לדימויים פורנוגרפיים. מה שאנו רואים ביצירתו זה פירוק וחיבור של הגוף. תענוג לראות איך הוא צולל לגלות אפשר להפיק תנועתית מתוך המגבלה הגופנית החמורה.

נוכחות בימתית

בעוד שלה רואה פונה למינימליזם ולמגבלה, הרי איוו דימצ'ב חוגג את הריבוי של שימוש באמצעים, בהם תנועה, שירה, דיבור, אביזרים (פיאה, מסכה, שטיח ועוד) ופסלים. בניגוד לקודמו, במופע שלו, "I-ON", הוא מחליף אימאג'ים כל כמה שניות, הוא רץ מהר ושטוח בעוד שלה רואה מתקדם באטיות לעומק. הגוף של דימצ'ב שופע אינטנסיביות של אנרגיה ונראה שהוא מתפוצץ מהרצון להדהים, לבעוט, להדביק את הקהל בחופש שהוא לוקח לעצמו לעשות כל מה שבא לו. ומי לא רוצה בכך? והצעירים שבקהל שאגו.

היצירה I-ON של איוו דימצ'בצילום: Ivo Dimchev PR

בתוך הטירוף של שפע האימאג'ים יש בכל זאת מבנה מאקרו לחלוקה לסצינות שבמרכז כל אחד מהם עומד חפץ שונה. אלה חפצים/פסלים חסרי משמעות, חסרי פונקציונליות וגם לא אסתטיים, כמו גליל לבן מלופף שממנו יוצרים שתי מוטות, קפיץ ספירלי, מין מעגל מעוך ואחרון מוט שקצהו מכופף לעגול.

בניגוד למה שהיה מקובל בארץ לפני כשלוש עשורים בדיאלוג גוף־חפץ ובשאיפה לגלות שפה תנועתית חדשה או להעניק למפגש ארכיטקטורה של גוף־חפץ, דימצ'ב משאיר את החפץ כחסר משמעות. השימוש בו דל מתוך בחירה. עם זאת הוא מעורר אצלו אימאג'ים, כמה מהם מיניים. הקטעים הטובים בעבודה קשורים לשירה שלו, להשמעת יבבות העשויות להזכיר יבבות של סקס, קינה או להקת זאבים רעבה. כאן מאמינים לו. הנדוניה הגדולה של דימנצ'ב היא הנוכחות הבימתית שלו כפרפורמר ופחות מה הוא עושה, כי כל מה שיעשה מעורר ולכל עשייה אפשר להעניק משמעות רעיונית קונצפטואלית.

הקהל, רובו צעיר, לא מכיר סוג של עשייה זו, שפרחה בארץ בשלהי שנות ה-70 והמחצית הראשונה של שנות ה-80. שיתוף הפעולה בין מחול ניסיוני למוזיקה, תיאטרון ואמנות פלסטית הופיעו אז תחת הכותרת של מיצג, תיאטרון תנועה או מחול "אחר".

בתוכנייה כתוב ששתי יצירות אלה הן פריצת גבולות חדשים של יוצרים המשפיעים החשובים כיום על המחול העכשווי. כאילו לא הועלו עבודות כאלה בניו יורק החל בשנות ה-50, ובארץ החל בשנות ה-70. אחר כך ההשפעה דעכה כי המחול הגיע למבוי סתום בפרפורמנס ובמיצג וחזר אל המחול.

שתי התוכניות מעודדות העזה, רעננות יצירתית ומקומן חשוב בפסטיבל, אבל בה בעת הן עשויות לתת ליוצרים בראשית דרכם את הלגיטימציה גם לבוסריות במעטה אמנותי של אוונגרד.

פסטיבל ישראל: "עצמי לא גמור" מאת ובביצוע קסבייה לה רואה – בית מזיא לתיאטרון בירושלים; I-ON, רעיון וביצוע: איוו דימצ'ב, פסלים וייעוץ אמנותי: פרנץ וסט, ואלם ליאו מודל, מרכז ז'ראר בכר בירושלים, 5.6

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

קורס העריכה הדיגיטלית של הארץ

"הארץ" מוציא לדרך את המחזור השלישי של קורס העריכה הדיגיטלית

התאונה בכביש 6, הבוקר

חדשות היום, 24.5

רגב בוועדת הכנסת, בחודש שעבר

חדשות היום, 23 במאי

מתחם בדיקות קורונה בתל אביב, בינואר

חובת הבידוד למי שמתגורר עם מאומת לקורונה מבוטלת החל מהיום

ח"כ רינאוי-זועבי ולפיד בפגישה, היום

חדשות היום, 22 במאי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

אבידר בכנסת, אתמול

המסר האמיץ של אלי אבידר

להקת BTS

מעריצות BTS? אסור לכן למחוא כפיים בהופעות

מייסדים

מוותרת על הבורסה: חברת חיזוי מזג האוויר Tomorrow.io ביטלה את הספאק

פליטים אוקראינים נוחתים בישראל, שלשום. כל אזרח אוקראיני שאינו יהודי יהיה רשאי להגיש בקשה מקוונת באתר משרד החוץ, ולהציג את האישור בעת העלייה למטוס

איך המתווה לקליטת פליטים מאוקראינה משנה את המצב ומה הביקורות עליו?

הפגנה במוסקבה

"סיקרתי הפגנות במוסקבה ונדהמתי מכמות הצעירים - עכשיו הם בהלם"