את "משחק הדיונון" צריך ללמד בבתי ספר לעיצוב

עם נראות של ספרי קומיקס, מחוות לסטנלי קובריק, קיי־פופ ופדנטיות עיצובית שלא היתה מביישת משטרים פשיסטים, הסדרה היא יצירת המופת הוויזואלית הכי מרשימה שנראתה על המסך בשנים האחרונות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מתוך "משחק הדיונון". איזה יופי של פאשיזם
מתוך "משחק הדיונון". איזה יופי של פאשיזםצילום: באדיבות נטפליקס/YO
עודד בן יהודה
עודד בן יהודה

"קיטש הוא חוסר היכולת להודות שחרא קיים", כתב בעבר הסופר הצ'כי מילן קונדרה, ואין ספק שקונדרה היה חותם עליו שוב אם היה צופה בסדרה הקוריאנית "משחק הדיונון" שעלתה לפני שלושה שבועות בנטפליקס. הסדרה, שכבר הפכה לסנסציה עולמית, עוקבת אחר קבוצת מתחרים במעין טורניר קטלני על מנת לזכות במיליונים. הסדרה האפלה מעוצבת ועטופה בנייר צלופן מנצנץ שבא להסתיר עולם דיסטופי של מוות, דיכאון וייסורים. אם נשים בצד את העלילה (המעט בנאלית) או את תצוגת המשחק (הגבוהה), "משחק הדיונון" היא יצירת המופת הוויזואלית הכי מרשימה שנראתה על המסך שלנו בשנים האחרונות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ