טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העלתה חרס לאמנות

לידיה זבצקי, אמנית קרמיקה פורצת דרך ומורה דומיננטית בבצלאל, השתמשה בצבעים רעילים ומתה מסרטן לפני עשור, בגיל 64. השבוע תיפתח תערוכה מעבודותיה ויושק הספר שכתב עליה גדעון עפרת

תגובות

על השולחן שניצב במרכז הסלון בביתו של מבקר וחוקר האמנות ד"ר גדעון עפרת מונח אגרטל קטן של אמנית הקרמיקה לידיה זבצקי. "לא שמתי אותו לכבודך", עפרת מציין בחיוך. "הוא עומד פה מאז שקניתי אותו ביריד חוצות היוצר הראשון שהתקיים לפני עשרות שנים בירושלים. אני זוכר שראיתי אותה עומדת עם בעלה פיוטר מאחורי דוכן, כמו רוכלת בשוק, מוכרת פריטי קרמיקה, וכבר אז אהבתי מאוד את מה שראיתי. כבר אז ידעתי מי זו לידיה זבצקי. הכרתי במרכזיות שלה כשהיתה מורה בבצלאל, לימים ראש מחלקה כריזמטית, ותמיד הכרתי בהיותה תופעה משכמה ומעלה בתחום הקרמיקה הישראלית.

"וכפי שאתה רואה מסביב", הוא מצביע על עשרות חפצי האמנות האחרים שמפוזרים בביתו, "אני אוהב קרמיקה. יש לי עניין גדול במדיום הזה".

זבצקי נפטרה לפני עשר שנים ממחלת הסרטן, בהיותה בת 64. ביום חמישי הקרוב תיפתח בבית האמנים בתל אביב התערוכה "לידיה זבצקי, חותמה באמנות החומר", שאצרה אינה ארואטי. במעמד הפתיחה יושק הספר "לידיה זבצקי - מעל ומעבר לחרס", שכתב עפרת. היוזמה להוצאת הספר היא של ענת, בתה של זבצקי, שמספרת כי הרצון לכך קינן אצלה הרבה זמן, אולם היא לא מצאה אף גורם שיסכים להרים את הכפפה. "הבנתי שאם אני לא אזום את זה הדבר לא יזוז", היא מספרת. "השלב הראשון היה לחפש מישהו מתאים שיכתוב את הספר. פניתי לגדעון, וכשהוא הסכים הייתי מאושרת".

"למדתי לכבד את לידיה הרבה לפני שענת התדפקה על דלתי", ממשיך עפרת. "לא היו לנו קשרי חברות, אבל היתה תמיד סימפטיה, חיוך, מכרים מקצועיים. היא היתה אשה יפה, מין צעירה נצחית כזאת, תוססת כלפי העולם. היא שפעה יצירתיות בצורה יוצאת דופן, תמיד הפתיעה, סטתה מעצמה, הלכה אל האחר, וקשה היה ללכוד אותה.

"גם כיום אתה לא יכול להגדיר אותה, כמו שאולי אתה יכול להגדיר את הקו של הדוויג גרוסמן או של גדולה עוגן. היא היתה תזזיתית, היה ברור שמשהו גועש בה, מין וולקן יצירתי עם חוש אסתטי שאין מושלם ממנו. התערוכה שלה ב-1993 במוזיאון ישראל, שבה הציגה את הכדים הגדולים, היתה מהממת בקנה מידה בינלאומי והיא זכתה לכבוד ולתשומת לב בעולם הרבה יותר מאשר בארץ.

"ואז היא הולכת לעולמה בשנת 2001, צעירה, בת 64. היא גם נראתה צעירה, היא היתה כולה בתסיסה שלצעירים רבים אין, הרעילה את עצמה למוות. ואז מגיעה אלי ענת ותוהה אם אני אואיל, אסכים, שמא, במטותא. היא לא הבינה שהיא נכנסה לשער פתוח. מה זאת אומרת? לכבוד הוא לי לזכות בפרס הזה לכתוב ספר על לידיה זבצקי".

זבצקי, מהפעילות הבולטות בתחום העיצוב הקרמי בישראל, נולדה בפולין ב-1937, שם סיימה לימודי משפטים. לאחר עלייתה לישראל למדה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים, בה המשיכה כמרצה, התמנתה לפרופסור, וב-1987 מונתה לראש המחלקה לעיצוב קרמי. בתום הקדנציה שלה המשיכה ללמד במחלקה והיתה לדמות מרכזית בה ובמוסד כולו. זבצקי הכניסה לעיצוב הקרמי בישראל את הפן האמנותי. כבר מתחילת דרכה עיצבה כלים לא פונקציונליים, שחרגו מתחום האומנות והיו לאובייקט אמנותי. למרות נטייתה למופשט, לא ויתרה על המוטיבים הקלאסיים של הקרמיקה. היא יצרה קומקומים, כדים וכלים, ששימשו אותה כבסיס לשבירת מוסכמות ולשאילת שאלות בדבר הרלוונטיות של הקרמיקה בעידן הטכנולוגי והתעשייתי.

עבודותיה של זבצקי מאופיינות בשילוב של מוטיבים אורגניים בכלים מסורתיים. אחד השיאים בעבודתה הוא סדרת הכדים הגדולים שיצרה בין השנים 1992-1994, שמגלמת את עיקרי התפישה האמנותית שלה: עבודה במסות גדולות ושאיפה להעניק לכלי הקרמי ממד נוסף, רוחני, חושני ותרבותי. את המעבר הטבעי להפשטה עשתה ב-1999, בתערוכה "כתישה ושתיקה", שהוצגה בגלריה "פריסקופ" בתל אביב. זבצקי הציגה את עבודותיה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות מאז 1965 וזכתה בפרסים, בהם פרס סנדברג למחקר ופיתוח מטעם מוזיאון ישראל, ופרס עיריית ירושלים לפיסול. עבודותיה מצויות באוספים מוזיאליים, ציבוריים ופרטיים.

הקריאה בספר שכתב עפרת מרתקת, שכן נדמה שהוא ניגש למלאכה קודם כל כמספר סיפורים ורק לאחר מכן כחוקר אמנות. אט אט מתגלה סיפור חייה הלא שגרתי של זבצקי. "איזו לידיה יוצאת מהספר?", שואל עפרת, ומיד עונה, "קודם כל יוצא לידיות. לא יוצאת לידיה אחת. היא רבת פנים, אבל זה לא ריבוי פנים של מסכות, של פוסט-מודרניות או של התחזויות. היא פשוט היתה סקרנית בצורה בלתי רגילה. באופן פרדוקסלי היא לא רצתה קדרות. אני לא אומר ‘לא רצתה קרמיקה', אף שבמקור היא גם לא רצתה קרמיקה. היא רצתה להיות פסלת, ובמקור במקור היא בכלל רצתה להיות משפטנית, אף שבתוך תוכה היא רצתה להיות פסלת גם כשהיא היתה בעולם המשפטים.

"אם יש בכל זאת איזו תמצית שאפשר לחלץ ממנה, זה הסירוב להיות מוכרת כקדרית, כאחת שעושה כדים וכלים שימושיים. אחד המוטיבים החוזרים בעבודות שלה הוא הפרודיות שלה על הקומקום, הכלים הגדולים שלה שמתכתבים עם כדים - הם הרי לא פונקציונליים, הם אטומים, אתה לא יכול למלא אותם בכלום. כל כולם אומרים החוצה, חזות. היא לא עסקה בתכולה אלא במופע, שזה משמעותי. זה לא איזה פרט קטן, זו היתה אמירה היסטורית".

זו היתה אידיאולוגיה?

"היא לא היתה בן אדם אידיאולוגי במוצהר אבל בתוך תוכה היתה אידיאולוגיה, גם אם היא לא התכוונה לכך. ההתנגדות לקנקן, למיכל, לארץ ישראל, לאדמה, לכאן, ליסוד המיתי הזה. היא היתה אנטי-מיתית כמעט לכל אורך דרכה. היא מרדה מבלי דעת בשורשים העמוקים ובתשתית של המדיום הקרמי בישראל. היא פתחה את המקום הזה לפני שהיה פה אם-טי-וי, אינטרנט וגלובליזם.

היא היתה כבר שם".

עפרת מספר שכשהוא ניסה להתחקות אחר הגורמים שהניעו את זבצקי בעבודתה, הוא זיהה שני מוקדים עיקריים. "קודם כל צריך לזכור שמתחת ללידיה כל הזמן היתה הדמות של פליציה שינדלר, פולנייה, שמגיעה בגיל 24 לישראל, מבוגרת, עם כל ההיסטוריה שלה. היא הביאה אתה זרות, אבל לא מהסוג שגרוסמן או עוגן הביאו אתן, עם התאווה הגדולה של הייקיות להתערות במקום. היא באה אחרת, היא לא ‘אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות'. היא הרי הלכה לשגרירות כדי להסדיר את שובה לפולין. זו זרות אמיתית".

אולם, רצה הגורל ובשגרירות הפולנית בתל אביב היא פגשה בפיוטר זבצקי, אף הוא עולה צעיר מפולין, שבא גם הוא לשגרירות לצורך הסדרת שיבתו לפולין. השניים התאהבו והמשיכו את חייהם המשותפים בישראל. אז גם גמלה ההחלטה בלב שניהם ללמוד בבצלאל החדש בירושלים: פיוטר, שהיה עד אז סטודנט לרפואה, ילמד עיצוב פנים ואילו פליציה ביקשה ללמוד אמנות.

"המוקד השני שהניע אותה היה הסוד הגדול שהיא נשאה אתה, הסוד הגדול של השואה. הסוד הזה בער אצל משפחתה ובוודאי בער אצלה. משהו בה עסק בניסיון לענות על הטראומה ההיא, של הילדה שהוחבאה במתפרה, בין הבגדים, של הנאצי שכיוון רובה לפה שלה, והאיש שהציל אותה ואמר לה ‘קישטה, מהר להיכנס לסל' - והפך לאחר מכן לאביה החורג. לצאת אל החיים עם האפלה הזאת, אנחנו יודעים מה זה עשה לאנשים אחרים. ובינתיים, אצלה החיים הם חגיגה. אבל כשאתה יודע מה שאתה יודע, אתה יודע ששם למעלה רוקדים אבל למטה שומעים מאהלר. זה נותן לזה עומק".

ענת מאשרת את הדברים. "זה מוזר להגיד אבל היא באמת לא עסקה בשואה. ביום השואה היא היתה הולכת לסטודיו, שמה שופן בפול ווליום, ועבדה. זה מקום של להחליט שאני את השפם של היטלר לא שמה עלי".

היא לא דיברה על השואה?

"מדי פעם זרקה פה מלה, שם מלה, אבל אם היא היתה מדברת זה היה בהומור. זו היתה הדרך שלה להתמודד, זה לא היה משהו שדובר בו. לאבא שלי היתה צורת התמודדות שונה: הוא הלך לעצרות זיכרון, נסע לפולין וביקר במקומות שקשורים לסיפור הזה. אמא התרכזה בחיים. אם תסתכל תראה שאין שום רמז לזה ביצירה שלה, היא פשוט לא התעסקה בזה".

מה את זוכרת מתקופת הילדות שלך?

"כמשפחה היינו מאוד מעורבים בעבודה, אם זה דברים שקורים בבצלאל או כשנשרף תנור. גם בתור ילדה הסטודיו היה בבית, אכלתי חימר בגיל קטן. גרנו בבית ערבי שהיה בו חדר במרתף ששימש כבור מים, ואי אפשר היה להיכנס לשם. עבודות שלא צלחו פשוט נזרקו לשם ועד היום אני זוכרת את הפלופ במים, שאין ממנו דרך חזרה.

"סך הכל היו לה שלושה מוקדים בחיים: הסטודיו, בצלאל והבית, ולאו דווקא בסדר הזה. הדברים היו מעורבים אחד בשני. ככלל היו לי הורים לא קונבנציונלים. אני זוכרת שבגיל צעיר היו אוספים אותנו לתוך הפולקסווגן עם שני הכלבים והיינו נוסעים לסיני לתקופה של שבועיים שלוש פעמים בשנה. החופשים האלה, המקומות האלו, השפיעו עליה ברמה יצירתית חזק מאוד".

היא היתה מצחיקה?

"היו לה גם צדדים מצחיקים, אפשר לראות אותם בעבודות שלה. אבל היו גם צדדים עמוקים, קפריזים, כמו כל אמן טוב. בתור אמא היא היתה גם חברה - לא כל הילדים זוכים לכזה דבר. בתור ילדה קרה לא פעם שהגעתי לבצלאל לשיעורים שלה. אני לא זוכרת הרבה כי הייתי מאוד קטנה, אני רק זוכרת שזה היה כיף, שאני לא צריכה ללכת לקייטנה משעממת אלא יכולה לבוא למקום כזה. בסופו של דבר תמיד ידעתי שיש לי הורים שונים. שני ההורים שלי היו עסוקים ביצירה, וכבר בתור ילדה קלטתי את זה".

צללה לרעל

"אני פה, אני פולנייה, אני נשואה לפולני", מתאר עפרת את זבצקי, ולדבריו, אין יותר פולנים מכפי שהשניים האלו נראו. "יש לי קצת מבטא, אבל אני חוגגת ועושה מסיבות וקופצת", הוא ממשיך. "ומכאן ואילך המסעות שלה בתחום האוונגרד הקרמי ראויים לכל תהילה. היא הפכה את המכל לרישום, יצרה קומפוזיציות ריאליסטיות שבהן היא רושמת את השולחן על לוחות קרמיים לבנים. זה מתכתב עם האמנות המושגית של שנות ה-70, עם האנטי-חומר, ההפשטה והשטחת המבט. אני לא מכיר לזה אח ורע בארץ ובעולם.

"אני לא מדבר על ההומור והמרידה המאוחרת יותר, כשהיא התמסרה לפוסט-מודרנה, לדקורטיבי, לפרודיות על העבודות מהעבר, כשהיא בנתה מבנים ארכיטקטונים שמבטלים את הכד, כשכל הזמן היא מתחככת בפוסט-מודרנה העיצובית האיטלקית, באלסנדרו מנדיני וכולי. אמנם היא היתה אז מאוד אופנתית אבל בתחום הקרמיקה היא פתחה שער, היא רצה קדימה. ושוב, אולי זה הצורך שהיה טבוע בה מבחינה פסיכולוגית, הצורך לשרוד, להגיד אני חיה, אני שורדת, אני עם הזמן, אני מתחדשת".

מה הרלבנטיות שלה היום?

"היא לא בנתה אסכולה אבל היא העמידה עשרות תלמידים חשובים בתחום הקרמיקה הישראלית הצעירה, שלא הלכו בעקבותיה אבל אימצו את העקרונות של המשחקיות, היצירתיות, ההפתעה, המשחק בחומרים. כשאני מביט מסביב אני לא רואה מישהו בדור הצעיר שהוא יותר רלבנטי ממנה. היא נראית לי היום, עשר שנים לאחר מותה, אמנית קרמיקה ישראלית צעירה במיטבה. עבודות שהיא עשתה בשנות ה-90 יכולות להיות מוצגות מחר בכל מוזיאון וגלריה עכשוויים בעולם.

"מצד שני צריך להיות הגונים, היא לא יצרה בחלל ריק. ציונה שמשי, שכיהנה כראש החוג לעיצוב קרמי בבצלאל לפניה, קידמה את התחום ופעלה אף היא בכיוון הפיסול. אבל ציונה עדין שמרה כל הזמן על דיאלוג עם המיתי, הארכיטיפי והארכאי. לידיה כאמור אמרה אני לא שם, אני לא אצלכם, אני בעולם. היא היתה תמיד בינלאומית כזאת, כמו עם הכדים הגדולים שבמבט לאחור אתה מבין שזו גם הצוואה שלה כמעט".

מה היה כל כך מיוחד בהם?

"הצבעוניות שהגיחה משמה - לא רואים צבעים כאלה. אלו היו כחולים שאין כחולים מהם, אדומים שאין אדומים מהם וכך הלאה. והכל מבריק, ואת הכל היא מולידה מתוך רעלים, שהיא יודעת שאלו רעלים שהסינים הזהירו לא לגעת בהם, גלזורות העופרת הארורות האלה. והיא צללה לתוכן כמו אלו שצללו בקישון. תאר לעצמך שאנשים צוללים היום להנאתם בקישון, אומרים ‘הבה נעשה פיקניק בתוך הקישון'. זה היה הקישון שלה, היא ידעה. היא רצתה לקרוא לכל הסדרה כדי רעל. אתה רואה פה את השטן בכל יופיו, הקסם השטני היה שם, היא לא יכלה לעמוד בפניו".

החמור אפרים

מחלת סרטן הריאות תקפה את זבצקי בסוף שנת 2000, בעיצומם של תהיות וחיפושים יצירתיים, מספר עפרת בספר. שמונה חודשים ייסרה אותה המחלה עד שנכנעה לה. מיד עם גילוי המחלה סגרה את הסטודיו שלה וחדלה ליצור, זמן קצר לאחר שסיימה את עבודתה המונומנטלית המפתיעה: פסל פיגורטיבי מקרמיקה ירוקה, שייצג חמור בגודל כמעט טבעי. היה זה מונומנט לחמור אמיתי בשם "אפרים", שאותו גידלה וטיפחה עם בני משפחתה. החמור נרשם ברישום ריאליסטי ועוצב כפסל, שכיכב בשנת 2000 בביאנלה הראשונה לקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.

את החמור אפרים הביאו ילדי השכונה לזבצקי, לאחר שנמצא פצוע ושרוף בעקבות התעללות. האמנית נודעה בשכונה כאוהבת מושבעת של חיות. אפרים האומלל טופל תחילה בחצר הבית ונמרח מדי יום ביומו במשחות למיניהן, אלא שנעירותיו הציקו לשכנים ואלה שבו והזעיקו את המשטרה. באותו שלב ניאותה הנהלת מוזיאון הטבע הסמוך להניח לאפרים לשהות בשטחה, אבל בכל עת שהגיעה האמנית לצורך טיפול אנטיביוטי, הזנה וכדומה, היה אפרים פוצח בנעירות צהלה שכאלה, שבסופן עצרה ניידת משטרה בשער המוזיאון.

החמור הועבר בסופו של דבר למושב של אחד מתלמידיה של זבצקי ובני הזוג נהגו לבקרו דרך קבע. אז החלה זבצקי ליצור לפי תצלומים ורישומים את הפסל, שנשרף בתנור חלקים-חלקים והורכב מחדש במוזיאון ארץ ישראל על כן פירמידי ירוק, כך שלא ניתן להזיזו. אפרים נפח את נשמתו שלושה שבועות קודם פטירתה של זבצקי.

"יש משהו מכמיר בכל הסיום הזה. החמור המוכה, הפצוע, היתה שם הזדהות עצומה", מסכם עפרת. "כאילו היא הפצועה, היא המטפלת, משיבה אותו לחיים, והיא ופיוטר מבקרים אותו בחווה כמו ילד. ואז החמור מת שלושה שבועות לפניה. והחמור הקרמי הירוק הזה הוא אולי הדבר הכי מקורי שהיא עשתה אי פעם. גוטמן צייר חמור, היו אמנים שהיה להם עניין עם חמורים, אבל פתאום היא עם כל הפוסט-מודרנה והתותים והצברים שלא נראים כמו סברס אלא יותר דרום אמריקה, פתאום היא עושה חמור. והחמור הזה אידיוטי, והוא מצחיק, זה כל כך היא. הוא היה צריך להיות המצבה שלה. מי בקרמיקה הישראלית עשה חמור?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות