בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הישראלי שהפך את הבית הבריטי

חנות העיצוב שפתח בשנות ה-60 נהפכה מאז לגדולה ביותר בלונדון. אבל עיקר גאוותו של המעצב זאב ארם היא בקומת הגלריה שבה יש תערוכות של עיצוב חדשני וניסיוני

7תגובות

"מי צריך את הזבל הזה" ו"זה נראה כמו ריהוט של בית חולים", הן שתי דוגמאות מייצגות לתגובות שקיבל זאב ארם, כשפתח את חנות הרהיטים שלו בלונדון בשנת 1964. באותן שנים, רגע לפני תקופת ה"סווינגינג לונדון", לא היה אפשר למצוא בלונדון ריהוט מודרני ועכשווי, ומה ששלט בחנויות לבית היה הריהוט הבריטי השמרני. ארם, שסיים ארבע שנים קודם לכן את לימודי העיצוב, שבהם התמחה בעיצוב רהיטים ובעיצוב פנים, החליט שגם לתושבי לונדון מגיעה חנות מוצלחת. כך, שנים רבות לפני שלונדון נהפכה למרכז עיצוב בינלאומי, ארם היה הראשון שהציג לקהל המקומי רהיטים של לה קורבוזייה, קסטיליוני וברויאר וייבא חברות כמו ארטמידה ופלוס.

החנות הקטנה שפתח בקינגס רואד בצ'לסי נדדה כמה פעמים עד שהשתכנה במושבה הנוכחי, מחסן לשעבר של פירות וירקות בדרורי ליין, מהרחובות הקטנים מסביב לקובנט גרדן. החנות של ארם, שנקראת על שמו, היא כיום חנות הריהוט והעיצוב הגדולה בלונדון: היא מתפרשת על פני חמש קומות, שטחה כ-6,000 מ"ר והיא מציגה למכירה רהיטים, גופי תאורה, שטיחים ואביזרים לבית של חברות כמו קאסינה, קפליני, ויטרה ופולטרונה פראו. בנוסף, קומה שלמה בחנות מוקדשת לגלריה, שמתפקדת כחלל שיש לו אוצר עצמאי ומטרתו לעודד ולקדם עיצוב עכשווי ולהציג עיצוב ניסיוני עם עניין מיוחד בחשיבה על עיצוב ובתהליכי יצירה.

המשרד של ארם שוכן בקומה העליונה. זהו חלל צנוע ולא גדול במיוחד, ומאחורי כל אחד מהפריטים - בהם מגש של סקארפה, מנורה של קסטליוני, הדפס ושולחן צד של איילין גריי או ציור של דייוויד הוקני שבמרכזו שולחן זכוכית - מסתתר הסיפור האישי של ארם מאז החל את דרכו בעולם העיצוב.

"הכרתי את הוקני, הוא סיים את הקולג' כמה שנים לפני", מספר ארם. "אני זוכר שראיתי אותו בתערוכות, הוא היה מהצעירים החדשים והמבטיחים. כשפתחנו את השואורום בקינגס רואד, יום אחד הוא נכנס עם האסיסטנט שלו ורצה לקנות שולחן, אבל הוא לא רצה לשלם, הוא רצה לעשות ברטר, לתת לי ציור שלו בתמורה. הסתכלתי עליו, זה היה ממש כשפתחתנו, ואמרתי לו ‘אני נורא אוהב את העבודות שלך אבל אני צריך כסף. אני אתן לך הנחה וכשאני ארצה לקנות עבודה שלך, תעשה לי גם הנחה'. הוא אמר אין בעיה וקנה את השולחן.

"מאז כל הגלריסטים צחקו עלי שסירבתי להחליף שולחן עם ציור מקורי של הוקני. 20 שנה לאחר מכן, הטלפון מצלצל, ועל הקו חבר שלי שהוא גלריסט שאומר ‘אתה לא תאמין, יש פה מולי אדם צעיר שמחזיק את השולחן שלך של הוקני. אתה רוצה להחליך אותו עם שולחן?'. אמרתי בוודאי. זה אמנם היה הדפס ולא המקור ובכל זאת, אני נהנה ממנו כל יום".

שלושה חודשים אחרי שארם פתח את החנות שלו, פתח טרנס קונראן את החנות הראשונה של הביטאט (אין קשר לרשת הישראלית), שלימים נהפכה לרשת העיצוב הגדולה בבריטניה, ופשטה את הרגל לפני כמה חודשים. "את טרנס עניין לעשות כסף", ארם מסביר את ההבדל בינו לבין קונראן. "הוא יעשה הכל, או ליתר דיוק עשה הכל בשביל זה. היום הוא מיליונר, יש לו מסעדות, מלונות וספרים, עכשיו הוא יכול לנוח. אין לי שום דבר נגדו, אנחנו חברים, אולי לא החברים הכי טובים, הוא מאוד מכבד אותי וגם אני מכבד אותו, אבל בצורה אחרת.

"הוא היה לוקח אנשים וספקים לחנות שלנו כדי להראות להם איזה רהיטים מודרנים הוא רוצה, אבל שיהיו זולים יותר. הוא כל הזמן רצה לגדול, להיות יותר עשיר, יותר מהכל, אבל הוא לא המציא שום דבר, הוא לא גילה שום דבר, הוא לקח נוסחה קיימת ושיכפל אותה. לזכותו ייאמר שדבר אחד הוא עשה נהדר, פתאום הבריטים ראו שיש דברים אחרים, לא יותר מדי יקרים ועכשוויים. את זה הוא עשה פה בלי ספק".

כמו מגנט

שירה קלזמר

ארם, שיחגוג השנה יום הולדת 80, נולד בעיר קלאוזנברג, ששייכת כיום לרומניה אולם בשנת הולדתו היתה חלק מאוסטרו-הונגריה. הוא הגיע לארץ בגיל תשע ב-1940 ונשלח למחנה פליטים. "הגענו לחיפה, היינו פליטים ורצו לשלוח אותנו לקפריסין. שמו אותנו במחנה פליטים, הראשון צפונית לעכו, אני עד היום זוכר שהנשים היו בצד שמאל והגברים בצד ימין. לאחר מכן העבירו אותנו לעתלית".

משם עבר ביחד עם אחותו למוסד לילדים בקרית ביאליק שם שהה עד גיל 14, אז חזר לגור עם הוריו בחיפה. אחותו ומשפחתה גרים בישראל. בגיל 17 הוא התגייס לצבא והיה בצבא הקבע בחיל הים במשך שש שנים כקצין תותחנים. ללונדון הגיע בגיל מאוחר יחסית, בן 28. "לא חשבתי שאשאר בלונדון, באתי ללמוד", הוא מספר. לדבריו, הוא מקפיד עד היום לבקר בכל שנה כמה פעמים בארץ. "עדין יש חברים, ומדי פעם אנחנו מתאספים כל בוגרי קורס החובלים שלנו, אנחנו שומרים על קשר, למרות שהמספר שלנו קטן משנה לשנה".

למה הלכת ללמוד בלונדון?

"רציתי ללמוד אדריכלות ובטכניון אמרו לי שיש תור של שנה ואחר כך הבחינות לוקחות עוד שנה ורק לאחר מכן אפשר להתחיל ללמוד. לא הייתי ילד, ולא רציתי לחכות שלוש שנים. החלטתי ללכת ללמוד עיצוב פנים, שזה היה הכי קרוב לאדריכלות, אבל אז התחום לא היה מספיק מפותח בארץ. כשהשתחררתי מהצבא פגשתי חברים שחזרו מלונדון לחופשת קיץ. הם מאוד התלהבו מלונדון, מהקולג' והלימודים, מה שגרם לי ללכת וללמוד בלונדון".

לאחר שסיים ללמוד החל לעבוד במשרדי אדריכלים, מהבולטים של אותה תקופה. "היות והמומחיות שלי היתה עיצוב חללי פנים ורהיטים, עשיתי בעצמי לא מעט, במיוחד בפרויקטים גדולים כמו אוניברסיטאות או בנייני משרדים, שבהם אי אפשר היה להשתמש בדברים קיימים והיה צריך לתכנן הכל לבד. אז גם התחלתי לשאול איך ייתכן שאין בכל לונדון רהיטים מודרנים טובים".

איך ידעת שיש בעולם כאלו רהיטים?

"זה עניין של התעניינות וסקרנות. הייתי כמו מגנט, רציתי לתפוס את הכל, ביליתי שעות ברויאל אקדמי ובספרייה של הקולג', כל הזמן למצוא עוד חומר ולדחוס אותו. מאוחר יותר הייתי מקבל קטלוגים ומגזינים מגרמניה, צרפת, אפילו מיפאן, ראיתי מה קורה בעולם ואחרי שלוש שנים אמרתי שהגיע הזמן לפתוח משרד לעיצוב משלי. חיפשתי מקום והחלטתי שאני רוצה מקום שיכיל גם חלל תצוגה קטן, כמו חלון ראווה".

שירה קלזמר

למה דווקא בצ'לסי?

"אשתי למדה למדה בקולג' לאמנויות של צ'לסי, והמקום מצא חן בעיני, היה בו מיקס בוהמי, ארטיסטי, חנויות פשוטות בלי שום יומרה, אנשי כפר בריטים לצד יוצאי מלחמה. היה ערבוב מעניין, אמרתי שזה מקום שאני רוצה להיות בו. זה היה מקום קטן ויפה, כולו היה לבן, אני זוכר ששמנו את הרהיטים של לה קורבוזייה בחלון ראווה. הוא היה ידוע אז בכל אירופה, רק באנגליה לא שמעו עליו".

בלי סבלנות

כיום, לצד קלאסיקות של ויטרה או קאסינה, אפשר למצוא באולם התצוגה של ארם גם פריטים של מעצבים חדשים יותר כמו תומס התרוויק או ג'ספר מוריסון, אולם גאוותו הגדולה של ארם היא בגלריה שמקיימת כבר 12 שנה תערוכות של עיצוב חדשני וניסיוני. "עד היום אני נוסע ליריד הרהיטים של קלן כל שנה, שנתיים, ואל תשכח שהגלריה מיועדת גם לקהל שבא לחנות, לא רק למעצבים. הם באים ושואלים מה יש בתערוכה למעלה. בשבילי לשמוע את השאלה הזו זה יותר טוב מאשר מישהו שקנה ספה ב-3,000 ליש"ט. מי שקנה ספה קנה והלך, אבל מי שבא ושואל מה יש למעלה בגלריה, הוא התעניין, יצר קשר. חשוב לי להעניק לכל מי שמגיע ערך מוסף, שיראו משהו שמשך אותם, יגרום להם להיות אפילו בקצת משכילים יותר".

מה השתנה בעולם העיצוב מאז שפתחת את החנות?

"באופן כללי מה שהשתנה זה הקצב. בשנים האחרונות נכנס הביטוי הדבילי הזה, ואני מצטער על המלה, ‘דיזיין ארט'. זה באמת אידיוטי, אני מצטער. מה שקרה זה מין משולש, של גלריסטים שהיו מאוד שאפתניים ותאבי בצע שרצו שוק חדש; של מעצבים צעירים שרצו להיות בן לילה צ'ארלס אימס, ג'ספר מוריסון או תומאס התרוויק, אין להם סבלנות; ודבר שלישי, והכי חשוב, קליינטים שיש להם יותר כסף משכל. המשולש הזה הציף למעלה את כל ה'דרעק'".

מה עם רון ארד? הוא הרי אחד המעצבים המייצגים של המגמה הזו.

"רון ארד לא רק שהוא לא ‘דרעק', הוא גם לא דיזיין ארט. הוא לא קבע את השם, זה האספנים. רון הוא מקרה מיוחד: המחשבות שלו שונות לגמרי מהמחשבות של שולחן סטנדרטי עם ארבע רגליים. הוא פותר את הבעיה בצורה שלו, זה בסדר גמור, אבל לא בגלל שהוא רוצה קיצור דרך להרבה כסף. אני מעריך אותו מאוד, הוא יוצא מנקודה אחרת ורוצה ללכת לנקודה אחרת".

איך מחזיקים מעמד 50 שנה? איך מצליחים להיות רלבנטיים?

"אני תמיד אומר שלעשות כסף, אם יש לך טיפה שכל, זה לא קשה. אבל לעשות משהו איכותי זה כבר משהו אחר. זה הרבה יותר קשה".

המפתח להצלחה | איך זכתה המעצבת איילין גריי בהכרה מחודשת

בפברואר 2009 התקיימה מכירה פומבית של האוסף המשותף של מעצב האופנה איב סאן לורן, שמת שנה לפני כן, ובן זוגו לשעבר פייר ברז'ה. פריטים מהמכירה שברו שיא באירופה ובעולם כולו: אחד הפריטים היקרים ביותר שנמכרו באירוע היה כורסה של איילין גריי, "Dragons", שנמכרה ב-28.3 מיליון דולר. גריי, שנולדה באירלנד ב-1878, היתה אדריכלית, מעצבת ריהוט וחפצים. עיצוביה מזוהים גם עם סגנון האר-דקו בגרסתו האירופית היותר צנועה וגם עם המודרניזם של הבאוהאוס.

גריי, שנשכחה עם השנים, זכתה להכרה מחודשת רק לקראת מותה ב-1976. זאב ארם מחזיק כיום את הזיכיון הבלעדי לייצר את הרהיטים שלה. "קראתי בצעירותי על איילין גריי ולגמרי שכחתי ממנה", הוא מספר, "עד ששנים רבות לאחר מכן הופיע במגזין ‘דומוס' מאמר גדול עליה. גם אז שום דבר לא קרה. לאחר מכן נפתחה בלונדון תערוכה שעסקה בעיצובים שלה. ביקרתי בתערוכה, ראיתי את השרטוטים שלה וידעתי שאני רוצה להכניס אותם לפס הייצור.

"תאר לך אדם עם המון כישרון, מקוריות, אפשרויות, שמישהו סגר מאחוריו את הדלת וזרק את המפתח. ובינתיים כל העמיתים שלה מתקדמים: לה קורבוזייה גר לידה, הוא אירגן כל שנה תערוכה והכניס אותה רק כדי שיהיה לו נקודת התייחסות איכותית. היא לגמרי נשכחה, אחרי שבזמנו היא היתה כוכב, ופתאום בא משהו וסגר את האור".

מה עשית?

"פניתי אליה. בהתחלה היא לא האמינה שאני רציני והיתה צינית וסקפטית, אבל לאט לאט נוצר בינינו אמון. זו היתה אחת הפסגות של הקריירה שלי ואני שמח שכשהיא מתה היא שוב זכתה להכרה שהגיעה לה. התחלנו לייצר את פריטים שלה כשהיא היתה בת 95, והיא מתה בגיל 98. אני זוכר שהאחיינית שלה, שהיתה מביאה אותה הנה, אמרה שהיא לא יודעת מה עשיתי לה אבל היא בן אדם אחר".

לא חששת שזה לא יצליח מבחינה כלכלית?

"לפני שהתחלנו לייצר את הרהיטים שאלתי הרבה אנשים - כתבי עיצוב, אדריכלים, מעצבים - שיספרו לי על איילין גריי. קיבלתי כל מיני תגובות כמו ‘אני לא זוכר', ‘נשמע מוכר', ‘אני לא בטוח'. 30 שנה קדימה ומי לא יודע מי זו? תסתכל על הדברים שלה - הם כל כך עכשוויים, הם נראים כאילו הם עוצבו היום, וזה המבחן של עיצוב טוב".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו